התמונה הזו צולמה בהולנד. חברה שלי ילדה, ואני זוכרת את הטלטלה שהרגשתי כשנודע לי שהיא משתחררת הביתה כבר ביום הלידה. לא כי חסרה שם מערכת; להפך, הכול היה מסודר מאוד, מודרני ויעיל להפליא. אבל דווקא בתוך היעילות הזו הרגשתי שמשהו עמוק חסר.
אישה שזה עתה ילדה אינה רק גוף שסיים פעולה רפואית. היא עוברת שער. הגוף שלה פתוח, הנפש פתוחה, והחיים משתנים לנצח. יש רגעים שבהם אישה צריכה שיחזיקו אותה – לא כרחמים, אלא כהכרה בכך שהיא עברה דבר גדול מדי מכדי להניח לה להיכנס אליו לבד.
אז הכנתי אוכל. קופסאות, תבשילים, משהו חם ומוכר שאומר בלי מילים: את לא לבד. יש מי שרואה אותך. בזמן שעמדתי שם, הבנתי שהפעולה הקטנה הזו נוגעת בשאלה הרבה יותר גדולה: מי מחזיקה את האישה שמחזיקה חיים?
העולם המודרני מצטיין בלמדוד, לאבחן ולתאם. הוא יודע לקצר אשפוזים, לשלוח הנחיות דיגיטליות ולנהל תהליכים ביעילות מרשימה. כל זה חשוב. לפעמים אפילו מציל חיים.
אבל היעילות הזו אינה יודעת לעשות את הדבר החשוב ביותר: היא אינה יודעת לשבת ליד אישה בלילה הראשון שבו היא מפחדת להירדם. היא אינה יודעת לזהות את השקט בעיניים של אישה שילדה, אך טרם חזרה לעצמה. היא אינה יודעת להביא סיר חם מבלי לשאול יותר מדי שאלות.
במעבר לעולם מודרני ופרטי יותר, הרווחנו עצמאות, פרטיות ובחירה. אבל בדרך, איבדנו משהו מן החוכמה העתיקה של המעגל – הידיעה הנשית שאישה אינה אמורה לעבור את המעברים הגדולים של חייה לבד.
לידה, אובדן היריון, לידה שקטה או טיפולי פוריות אינם רק אירועים רפואיים או אישיים. אלו רגעים שבהם אישה עומדת לעיתים על סף תהום, על סף התחלה, או על שניהם יחד. וברגעים כאלה, לא תמיד יש לה כוח להושיט יד ולבקש עזרה.
בעולם של ״אבן מצולקת״, רגעי הלידה אינם מצוירים כתמונה רכה או רומנטית בלבד. הם חושפים גם את המורכבות של יחסים בין נשים, את המקום שבו קהילה יכולה לעטוף – אך גם את המקומות שבהם שתיקה, מבט או מרחק יכולים להכביד על אישה ברגעים החשופים ביותר שלה.
דווקא מתוך המורכבות הזו עולה השאלה העמוקה של הספר ושל חיינו היום: מה אישה צריכה כשהיא עוברת סף? מי רואה אותה מעבר לתפקיד – לא רק כיולדת, אם, רעיה או בת משפחה, אלא כאישה שגופה ונפשה עוברים שינוי עצום?
הספר אינו מבקש לצייר את העבר כאידיליה. הוא מזכיר לנו שנשים הן כוח מורכב: הן יכולות לרפא, להחזיק ולשמור זו על זו, אך הכוח הזה דורש בחירה מודעת. להיות שם עבור אישה אחרת אינו דבר מובן מאליו; זו אחריות, זו רגישות, ולעיתים זו ההבדל בין בדידות לבין תחושת הצלה.
לפעמים התמיכה הגדולה ביותר נראית פשוטה מאוד: קערת אוכל, שתיקה שאינה שופטת, יד שמושטת בזמן, או משפט אחד שמחזיר לאישה נשימה: אני כאן.
מאז אותו יום בהולנד, אני חושבת על כל הנשים שעוברות את המעברים האלה בשקט. נשים שחוו אובדן היריון וחזרו לעולם שציפה מהן ״לתפקד״. נשים שעברו טיפולי פוריות מאחורי קירות של שתיקה. נשים שמחזיקות תינוק בידיים ומרגישות שהן עצמן מתפרקות. נשים שחוזרות לעבודה, עונות להודעות, מחייכות, ובתוכן מתרחש דבר שאף אחד לא רואה.
כמה פעמים אנחנו יושבות ליד אישה ולא יודעות שהיא באמצע שבר? כמה פעמים אישה בסביבתנו עוברת הפלה, אובדן, חרדה, לידה מטלטלת או בדידות עמוקה – ואנחנו לא יודעות, לא מפני שלא אכפת לנו, אלא מפני שהתרבות שלנו לימדה אותנו לעבור דברים כאלה לבד, בשקט, בפרטיות מוחלטת?
יש כאבים שנשים למדו להסתיר כי העולם לא תמיד יודע מה לעשות איתם. יש אובדנים שאין להם טקס. יש לידות שאין אחריהן מספיק הקשבה. יש נשים שמקבלות פרחים, אבל לא מקבלות את השאלה החשובה באמת: מי מחזיק אותך עכשיו?
יש כוח עצום בידיעה שאישה אחרת עברה את זה לפנייך. שהיא פחדה, כאבה, ילדה, איבדה, קמה, התפרקה, וחזרה לנשום. יש כוח בידיעה שאת לא חריגה, לא חלשה, ולא ״לא מתמודדת טוב״. את חלק משרשרת ארוכה של נשים שהגוף והלב שלהן הכירו את המעברים האלה הרבה לפני שהיו להם מילים מודרניות.
המעגל הנשי אינו נועד רק לתת עצות. לפעמים עצות אפילו מפריעות. כוחו של המעגל הוא בידיעה שיש מי שמבינה את השפה גם בלי שתצטרכי להסביר. שיש נשים שיכולות לשמור עלייך שלא תיפלי עמוק מדי. שיכולות לומר לך: גם אני הייתי שם. גם אני פחדתי. גם אני לא ידעתי איך עוברים את זה. וגם אני חזרתי לאט.
בעולם שדורש מכל אישה להיות חזקה, עצמאית, מתפקדת ומסודרת, יש משהו כמעט מהפכני באמירה: אני צריכה נשים סביבי. זו אינה תלות. זו חוכמה עתיקה. זו הבנה שהחוסן שלנו אינו נבנה רק מכוח אישי, אלא גם מרשת של ידיים שמחזיקות אותנו כשהכוח האישי שלנו אינו מספיק.
איננו צריכות לוותר על המודרניות. איננו צריכות לוותר על רפואה טובה, פרטיות, עצמאות או בחירה. השאלה היא מה מתוך החוכמה הנשית הקדומה אנחנו רוצות להחזיר אל החיים שלנו היום.
אולי אנחנו רוצות להחזיר את האוכל: להביא סיר בלי לחכות שיבקשו. אולי אנחנו רוצות להחזיר את ההקשבה: לשבת עם אישה בלי למהר לתקן אותה. אולי אנחנו רוצות להחזיר את השפה: ליצור שפה רגישה לאובדן, ללידה, להפלה, לטיפולי פוריות, ללידה שקטה ולכל מה שביניהם.
אולי אנחנו רוצות לשאול נשים לא רק ״איך התינוק?״, אלא גם ״איך את?״. לא רק ״חזרת לעצמך?״, אלא ״מה את צריכה כדי לחזור אלייך בקצב שלך?״.
אולי אנחנו רוצות להחזיר לעצמנו את המעגל.
לא כטקס רחוק או רעיון נוסטלגי, אלא כפעולה יומיומית: חברה שמביאה אוכל ליולדת. שכנה שלוקחת ילד מהגן. אחות שמזכירה לך לאכול. חברה שלא נעלמת אחרי שבועיים. קהילה שמבינה שהמעברים הנשיים אינם אירועים פרטיים בלבד, אלא רגעים שבהם כולנו נבחנות ביכולת שלנו לראות זו את זו.
האוכל שהכנתי בהולנד היה רק אוכל. והוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה זיכרון של נשים שהביאו זו לזו חיים בקערות, בידיים, במילים ובשתיקות. הוא היה דרך לומר: אני רואה אותך. הגוף שלך עבד קשה. את לא צריכה לדאוג עכשיו להכול. יש מי שחושב עלייך.
אני רואה בתמונה הזו שאלה שאני רוצה להשאיר פתוחה: כמה נשים היינו מצילות מבדידות אם היינו מחזירות את המעגל הזה לחיינו?
אנחנו לא תמיד יכולות למנוע את המהמורות. לא תמיד נוכל למנוע כאב, אובדן, לידה קשה, פחד או בדידות. אבל אנחנו יכולות לדאוג שאישה לא תעמוד שם לבד. אנחנו יכולות להיות היד שמונחת בזמן, הסיר שמגיע אל הדלת, ההודעה שנשלחת אחרי שכולם כבר חזרו לשגרה.
הכוח הנשי אינו רק הכוח להחזיק את עצמנו. הוא גם היכולת לזכור להחזיק זו את זו.
המאמר הזה הוא חלק מעולם התוכן של Fentay סביב נשים, שורשים וקהילה.
מרצה, סופרת ויועצת אסטרטגית למנהיגות מבוססת זהות. מלווה ארגונים, מנהלים וקהילות בתהליך שהופך זהות, שורשים וניסיון חיים ממקור של הסתרה או חיכוך - למקור של נוכחות, שייכות, מנהיגות ואימפקט.
צמיחה אמיתית לא נולדת מחיקוי, אלא מהאומץ לפגוש את עצמך - ולהביא לעולם את האני שלך באמת
אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר
רומן הביכורים של פנטאי מהרט-אלמו חוזר אל עולמן של נשות בית ישראל באתיופיה - אל שורשים, זיכרון, צלקות ועוצמה נשית. השאירו פרטים לקבלת עדכונים ראשונים על יציאת הספר, רכישה מוקדמת, מהדורת הפרימיום ואירועי ההשקה.
