יש געגועים שאינם שייכים רק לאדם אחד. הם עוברים במשפחה, בקהילה, בשפה, בתפילה ובמבט אל מקום שמעולם לא ראית – ובכל זאת אתה יודע שהוא חלק ממך.
עבור קהילת ביתא ישראל, חג הסיגד מעולם לא היה רק מועד בלוח השנה. הוא היה שפה. שפה של כמיהה, של אמונה, של זיכרון ושל בית. שפה שאמרה: גם אם אנחנו רחוקים מירושלים, ירושלים אינה רחוקה מאיתנו.
בעיניי, הסיגד הוא לא רק חלומה של קהילה אחת. הוא שער לשיחה ישראלית רחבה הרבה יותר על השאלה: מהו בית?
בעולם שמקדש תנועה מהירה קדימה, געגוע נתפס לפעמים כמשהו מעכב, כאילו מי שמתגעגע נשאר תקוע בעבר. אך חג הסיגד מלמד אותנו שיש געגועים שאינם מבקשים להחזיר אותנו לאחור – הם מבקשים להזכיר לנו מי אנחנו.
הגעגוע לירושלים לא היה רק געגוע למקום גיאוגרפי. הוא היה געגוע לסיפור גדול יותר, שבתוכו אדם יודע את מקומו. זהו געגוע שמחזיק אדם זקוף גם כשהדרך ארוכה. געגוע שהופך למצפן.
חג הסיגד מלמד אותנו שזיכרון אינו רק מה שאנחנו משמרים מן העבר, אלא גם הדרך שבה אנחנו בונים עתיד. במשך דורות, הזיכרון הזה לא עבר רק בשיעורי היסטוריה או בספרים. הוא נצרב דרך החיים עצמם.
כילדים, שהינו בפריפריה של עולם המבוגרים המתפללים. לא היינו המרכז, אבל היינו שם, מן הצד. בין צלילי התפילה, ריח הבּוּנָה והמבט המתמשך של הזקנים אל עבר ירושלים, ספגנו את המפה הרגשית של הקהילה.
הזיכרון הזה נטמע בגוף עוד לפני שידענו לקרוא לו בשם. הסיגד הוא שיעור עמוק בכוחה של קהילה לזכור יחד – לא רק מה קרה, אלא לאן היא שייכת.
האתגר הישראלי אינו רק ״לחיות יחד״. האתגר העמוק יותר הוא להבין שזהות אינה משחק סכום אפס: הכנסת שורש אחד אל הבית המשותף אינה דורשת את מחיקתו של שורש אחר.
לעיתים, הסיפור הישראלי ביקש מאיתנו להשאיר חלקים מזהותנו מחוץ לדלת כדי להיכנס פנימה. אך ישראליות עמוקה אינה נבנית ממחיקה, אלא מן היכולת להחזיק ריבוי.
חג הסיגד מציע מודל של הצלחה שלמה: האפשרות להיות חלק מן הסיפור הישראלי לא למרות השורשים שלנו, אלא דרכם.
ישראליות מרובת שורשים אינה זהות מפוצלת – היא זהות עשירה יותר. הבית המשותף נעשה יציב יותר כאשר כל מי שנכנס אליו אינו נדרש לשכוח מאין בא.
בעידן שבו רבים מרגישים תלושים או חסרי עוגן, חג הסיגד מחזיר אותנו לשאלה פשוטה ועמוקה: מה נותן לנו עמוד שדרה פנימי?
הסיגד מלמד ששייכות אינה נוצרת רק ממגורים באותו מקום. היא נוצרת גם מן היכולת לחלוק זיכרון, להקשיב לסיפורים שטרם הכרנו, ולהסכים לכך שלכל קהילה יש דרך משלה לשאת געגוע, אמונה וזהות.
כאשר חג של קהילה אחת מצליח לפתוח שיחה על בית, אמונה וזהות – הוא מפסיק להיות רק חג של “אחרים”. הוא הופך למראה עבור כולנו.
העיסוק שלי בסיגד ובסיפור שלפני העלייה נולד מתוך אותו מקום שממנו נולד ספרי ״אבן מצולקת״: הרצון להחזיר עומק לסיפור שסופר לעיתים רק מבחוץ.
לפני המסע היו חיים. היו בתים. היו נשים חזקות. הייתה אמונה שנספגה באוויר. הייתה קהילה שנשאה געגוע לירושלים לא כרעיון מופשט, אלא ככוח שמארגן חיים שלמים.
כאשר אנחנו מספרים את הסיפור הזה במלואו, אנחנו מאפשרים לדור הבא להבין ששייכות אינה מתחילה רק ברגע ההגעה. היא מתחילה הרבה קודם – בזיכרון שלא ויתר, באמונה שנשמרה, ובקול שעבר מדור לדור גם כשלא תמיד נאמר במילים.
חג הסיגד מזכיר לנו שבית אינו רק המקום שאליו מגיעים, אלא גם המקום שנושאים בתוכנו בדרך. הוא הזיכרון שלא נשבר. הוא הגעגוע שהפך לכוח. הוא האמונה שהמשיכה ללכת גם כשלא ראתה את סוף הדרך.
ואולי הגיעה העת לשאול את עצמנו: האם אנחנו בשלים מספיק, כישראלים, להפסיק לפחד מן הגעגוע של האחר? האם אנחנו יכולים לפתוח יותר את דלתות ההקשבה של החברה שלנו, כדי שכל אדם יוכל להביא את שורשיו אל הבית המשותף – מבלי לאבד את עצמו בדרך?
המאמר הזה הוא חלק מעולם התוכן של ״אבן מצולקת״ – רומן על נשות ביתא ישראל באתיופיה, על זיכרון, שורשים ועוצמה נשית בין-דורית.
מרצה, סופרת ויועצת אסטרטגית למנהיגות מבוססת זהות. מלווה ארגונים, מנהלים וקהילות בתהליך שהופך זהות, שורשים וניסיון חיים ממקור של הסתרה או חיכוך - למקור של נוכחות, שייכות, מנהיגות ואימפקט.
צמיחה אמיתית לא נולדת מחיקוי, אלא מהאומץ לפגוש את עצמך - ולהביא לעולם את האני שלך באמת
אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר
רומן הביכורים של פנטאי מהרט-אלמו חוזר אל עולמן של נשות בית ישראל באתיופיה - אל שורשים, זיכרון, צלקות ועוצמה נשית. השאירו פרטים לקבלת עדכונים ראשונים על יציאת הספר, רכישה מוקדמת, מהדורת הפרימיום ואירועי ההשקה.
