יש נשים שלא איבדו את הקול שלהן ביום אחד. הן פשוט למדו, לאט ובשקט, לרכך אותו. הן למדו להקדים התנצלות לכל הצגת דיעה, לחייך כדי שהמשפט לא יישמע חד מדי, ולהציע רעיון בלשון שאלה גם כשהן יודעות בדיוק מה נכון.
עם השנים, הריכוך הזה מתחפש לנימוס אבל מתחת לפני השטח, המחיר כבד: לאט לאט האישה מפסיקה לבדוק מה נכון לך לומר, ומתחילה לבדוק איך לא להכביד, לא לאיים, לא להכעיס ולא לבלוט.
כך הקול שלה הופך להיות פחות שלה, ויותר הגרסה המרוככת שהעולם ביקש ממנה להיות.
כבר מגיל צעיר, נשים לומדות שהקול שלהן זקוק לסינון. ילדה דעתנית מדי עלולה להיקרא "חצופה", אישה אסרטיבית עלולה להיקרא ״קשה״, ואישה שמסרבת להצטמצם עלולה להיתפס כ״בעייתית״.
הלקח הלא-כתוב הוא פשוט: כדי להישאר אהובה, כדאי להיות פחות חדה. כדי להישאר רצויה, אל תתפסי יותר מדי מקום.
אבל אישה אינה נולדת כדי להיות גרסה נוחה של עצמה. העולם אולי מרוויח אישה נעימה יותר כשהיא מרככת את עצמה, אבל הוא מפסיד את החוכמה, האינטואיציה, העומק והאמת שיש רק לה.
כשאישה מפסיקה לרצות ומשמיעה את קולה, הדבר הראשון שקורה אינו רעש – אלא שקט של בהירות.
היא מפסיקה להיעלם בתוך ההקשבה לאחרים, ומתחילה להיות נוכחת. היא אינה נעשית קשה יותר; היא נעשית מדויקת יותר. היא אינה מאבדת רכות; היא מפסיקה להשתמש בה כדי להסתיר את האמת שלה.
והיא אינה מחקה כוח. היא מביאה כוח אחר: כוח של הקשבה אקטיבית, ראייה מערכתית, אינטואיציה, גבולות ונאמנות פנימית.
נשים רבות חושבות שכדי להוביל עליהן לאמץ מודלים קיימים של כוח: להסתיר רגישות, להחליף אינטואיציה בשליטה, לדבר בשפה שלא תמיד טבעית להן, ולהוכיח שהן יודעות ״לשחק את המשחק״.
אבל המהפכה האמיתית אינה להצליח לשחק משחק שנבנה בלעדייך. המהפכה היא להבין שהבהירות שלך היא חלק מן המנהיגות שלך.
כשאת מפסיקה לרכך את הקול שלך, את לא צריכה לבחור בין רכות לעוצמה. את מתחילה להבין שהן אינן סתירה. הן יכולות לנבוע מאותו מקור: אישה שיודעת מי היא, מה היא מביאה, ואינה מבקשת רשות להיות נוכחת.
כשאישה מדברת מתוך ערך פנימי, הדינמיקה בחדר משתנה. היא כבר לא ממהרת למלא את השתיקה כדי להרגיע אחרים. היא לא מקטינה את הידע שלה כדי לא להביך את הסובבים. היא לא מציגה את הבקשה שלה כאילו היא טובה שמישהו מעניק לה. והיא לא מחכה שייתנו לה רשות לקחת מקום.
קול נשי ברור אינו משרת רק את האישה שמדברת. הוא פותח אפשרות גם לנשים אחרות בחדר. הוא אומר להן: אפשר להיות בהירה בלי להתקשח. רגישה בלי להצטמצם. נוכחת בלי להתנצל.
בספרי ״אבן מצולקת״, אני חוזרת אל שתיקות של נשים שנשאו דורות על כתפיהן. השתיקה שלהן לא תמיד הייתה חולשה; לעיתים היא הייתה כלי הישרדות. דרך לשמור, להחזיק, להמשיך, לעבור יום נוסף בתוך עולם שלא תמיד נתן להן מקום לדבר במלוא קולן.
אבל היום, השאלה שלנו אחרת: איך אנחנו הופכות את הקול שלנו לכלי שיסייע לנו בחיים? איך אנחנו מפסיקות להשתמש בשתיקה רק כדי לשרוד, ומתחילות להשתמש בקול כדי לבחור, להוביל, להשפיע ולקחת מקום?
לקחת מקום פירושו להפסיק להתנהל כאורחת זמנית בתוך חייך.
איפה את עדיין מרככת משפט שאת יודעת שהוא נכון? איפה את מתנצלת לפני שביקשת? איפה את אומרת ״לא נעים לי״ כשאת בעצם מתכוונת ״אני מפחדת לקחת מקום״?
הבחירה בקול אינה חייבת להתחיל בצעקה. היא יכולה להתחיל במשפט אחד שקט, בהיר ויציב.
משפט שאומר:
אני כאן.
המאמר הזה הוא חלק מעולם התוכן של Fentay סביב נשים, קול, נוכחות והאומץ לקחת מקום.
מרצה, סופרת ויועצת אסטרטגית למנהיגות מבוססת זהות. מלווה ארגונים, מנהלים וקהילות בתהליך שהופך זהות, שורשים וניסיון חיים ממקור של הסתרה או חיכוך - למקור של נוכחות, שייכות, מנהיגות ואימפקט.
צמיחה אמיתית לא נולדת מחיקוי, אלא מהאומץ לפגוש את עצמך - ולהביא לעולם את האני שלך באמת
אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר
רומן הביכורים של פנטאי מהרט-אלמו חוזר אל עולמן של נשות בית ישראל באתיופיה - אל שורשים, זיכרון, צלקות ועוצמה נשית. השאירו פרטים לקבלת עדכונים ראשונים על יציאת הספר, רכישה מוקדמת, מהדורת הפרימיום ואירועי ההשקה.
