הרומן ״אבן מצולקת״
יש סיפורים שאדם נושא בתוכו שנים, מבלי לדעת אם יבוא היום שבו יוכל לומר אותם בקול. הם אינם נעלמים. הם מחכים. הם משנים צורה בשתיקות שנשארות תלויות בחדר, או במשפטים שאמא אומרת כבדרך אגב.
הספר ״אבן מצולקת״ נולד מתוך הבטחה עמוקה לאמי; הבטחה שלא נחתמה במילים גדולות, אלא חיה בינינו שנים כמו דופק שאין צורך להסביר אותו. אמי רצתה שסיפור חייה יסופר – שהדרך, האמונה והעוצמה שבה החזיקה חיים שלמים לא יישארו רק בזיכרון המשפחתי.
כשהסיפור שנצרב בזיכרון והופך לקול
במשך שנים לא העזתי לגשת אל הסיפור הזה.
לא מפני שלא רציתי, אלא מפני שרציתי יותר מדי. הסיפור היה קרוב מדי, יקר מדי, גדול מדי. חששתי שלא אצליח לשאת את מלוא המורכבות שלו; שלא אדע לכתוב את הכאב בלי להקטין את העוצמה, או לגעת באישה שמאחורי הסיפור, באמי, בלי לאבד את השקט והחוכמה המיוחדים שהיו בה.
יש סיפורים שמפחיד אותנו לכתוב דווקא משום שהם חיים בתוכנו. הם נמצאים בשפה, בזיכרונות, במבט, ובדברים שלא תמיד נאמרו במפורש.
לפני הכתיבה הייתה הקשבה
הכתיבה שלי לא התחילה מול הדף. היא התחילה הרבה קודם – באותן שנים שבהן שהיתי בפריפריה של עולם המבוגרים, סופגת את הסיפורים מן האוויר סביב טקס הבּוּנָה.
הסיפור של אמי כבר היה צרוב בתוכי. נשמתי אותו כל חיי, מבלי לדעת שאני אוספת חומרים ליצירה.
בשלב מסוים הבנתי שהסיפור הזה אינו רק שלי, ואינו רק של אמי.
הסיפור שלא סופר במלואו
דרך המפגש שלי עם קהלים בארץ ובעולם, גיליתי עד כמה סיפורה של קהילת ביתא ישראל עדיין אינו מוכר במלוא עומקו. רבים הכירו את סיפור העלייה והמסע, אבל הרבה פחות את החיים שהיו שם לפני: את הבית, את המסורת, את האמונה, ואת הנשים שהחזיקו עולם יהודי־אפריקאי עמוק ושורשי.
שם הבנתי שהשתיקה כבר אינה יכולה לשאת את מה שהופקד בה.
כשהפחד הפסיק לנהל אותי
הפחד לא נעלם. הוא רק הפסיק לנהל אותי.
הבנתי שסיפורים כאלה לעולם אינם נכתבים מתוך ביטחון מלא. הם נכתבים מתוך אחריות ואהבה. כך נולד ״אבן מצולקת״: מתוך רצון לתת קול לעוצמה נשית ובין-דורית. סיפור פרטי שנושא בתוכו הד רחב של זהות ושייכות.
עבורי, הכתיבה היא מעשה של החזרה:
החזרת קול למי שלא תמיד נשמעו.
החזרת עומק לסיפור שלעיתים סופר רק מבחוץ.
והחזרת מקום לנשים שנשאו חיים שלמים מבלי לבקש הכרה.
זהו ניסיון לקיים את ההבטחה לאמי – לא להפוך אותה לדמות שטוחה של גבורה, אלא לאפשר לה להיות אישה שלמה: עם סדקים וכוח, עם אמונה וקול.
לא כמשא. כקול.
יש רגע שבו סיפור שהיה גדול מדי מתחיל לקבל צורה. לא מפני שהוא קטן יותר, אלא מפני שהאדם שנושא אותו מוכן סוף-סוף להתקרב אליו.
״אבן מצולקת״ הוא הרגע הזה עבורי.
הרגע שבו הבנתי שהסיפור שנספג בי בילדות מבקש לצאת אל העולם.
לא כמשא.
כקול.
