כשהתיישבתי לכתוב את ״אבן מצולקת״, סיפור חייה של אימי, גיליתי דבר מפתיע: לא הייתי צריכה לראיין אותה. לא הכנתי רשימת שאלות ולא הפעלתי מכשיר הקלטה. גיליתי שהסיפור שלה פשוט חי בתוכי.
הוא לא הגיע לשם כי ישבנו ל״שיחות נפש״ יזומות, אלא כי הייתי שם, בפריפריה של חייה. ספגתי את עולמה דרך ״שמיעה אגבית״, מהשיחות שלה עם חברותיה, מהוויכוחים ומהצחוק סביב טקס הבּוּנָה. הסיפור שלה לא עבר אליי במילים מכוונות; הוא פשוט נספג בזיכרון.
דמיינו את טקס הבּוּנָה באתיופיה: הריח של פולי הקפה הקלויים, האישה שמוזגת את הזרם הדק לכוסות הקטנות, והמעגל האנושי שנוצר סביבה. באתיופיה, המרחבים היו פתוחים. לא היו קירות עבים או דלתות שנסגרות. כילדים, היינו תמיד שם – משחקים בפינה, עוזרים במשהו קטן, או סתם שוהים בפריפריה.
לא היינו המרכז של הטקס, אף אחד לא ניסה 'להנגיש' לנו את השיחה או להעסיק אותנו. דווקא מהמקום הזה, בשולי המעגל, יכולנו לספוג את הדברים כפי שהם באמת: את הניואנסים, את הערכים, את מה שמצחיק או מפחיד את הגדולים. המפה הרגשית של הקהילה עברה אלינו פשוט כי הורשנו להיות נוכחים במרחב, לשמוע ולהטמיע. זהו ידע בלתי מילולי, זיכרון שנטמע בגוף בלי שהתכוונו בכלל ללמוד אותו.
בישראל, פיזיקת הבית השתנתה. עברנו למרחבים מחולקים: קירות, מסדרונות, חדרים ודלתות. הדירה המודרנית מעניקה לנו משהו יקר ערך – פרטיות ושקט – אבל לצד ההישג הזה, חשוב להכיר במחיר שנגבה מאיתנו בתמורה: איבדנו את היכולת להעביר זהות ב״אוסמוזה״.
ברגע שהמרחב נחצה, ״צינור ההזנה״ הסמוי נקטע. הזיכרון המשפחתי, שפעם עבר ב״זרימה קולית״ רציפה, הופך למשהו מתווך, מלאכותי ומאולץ. אנחנו מוצאים את עצמנו ״קוראים״ לילד כדי לספר לו סיפור, ״מושיבים״ אותו לשמוע מורשת, או מקווים שמערכת החינוך תעשה את העבודה עבורנו. אבל האם ״שיעור״ על מסורת יכול באמת להחליף את מה שפעם פשוט נספג בזיכרון בזמן שהחיים קרו? התוצאה היא שזכינו בפרטיות, אך קיבלנו זיכרון מקוטע – שיעורי מורשת במקום מורשת פועמת.
השאלה היא לא אם עלינו להרוס את הקירות ולחזור לגור בחצר פתוחה, אלא איך אנחנו מייצרים מנגנון משלים בתוך המציאות הקיימת. אם הפיזיקה של הבית כבר לא מאפשרת לסיפור ״להישפך״ בין החדרים, אנחנו צריכים לייצר באופן מודע הזדמנויות לשהייה משותפת – לא כזו שבה הילד הוא המרכז ומפעילים אותו, אלא כזו שבה הוא פשוט נוכח בפריפריה בזמן שהחיים של המבוגרים קורים.
להשאיר ״דלת אקוסטית פתוחה״ זה לא עניין טכני, אלא החלטה לאפשר לחיים שלנו ״לזלוג״ אליהם. זה אומר לאפשר להם לשמוע אותנו מנהלים שיחה עמוקה עם חברה, מתווכחים על ערכים, צוחקים על זיכרונות או פשוט מתנהלים בתוך התרבות שלנו, בלי לנסות ״להנגיש״ להם אותה.
אנחנו צריכים למצוא את הדרך להחזיר את המעגליות הזו לתוך הדירה המודרנית. אולי זה לא יקרה בכל יום, אבל זה חייב לקרות מספיק כדי שהם לא יצטרכו ״ללמוד״ את מי שהם מהספרים, אלא פשוט ינשמו את זה מהאוויר, ממש כפי שאני נשמתי את סיפורה של אימי מבלי שהיא תספר לי אותו ולו פעם אחת באופן רשמי.
האם הגיע הזמן לבחון את הבית שלנו לא רק לפי הנוחות והעיצוב, אלא לפי היכולת שלו להיות תיבת תהודה לסיפור שאנחנו רוצים להעביר הלאה?
מרצה, סופרת ויועצת אסטרטגית למנהיגות מבוססת זהות. מלווה ארגונים, מנהלים וקהילות בתהליך שהופך זהות, שורשים וניסיון חיים ממקור של הסתרה או חיכוך - למקור של נוכחות, שייכות, מנהיגות ואימפקט.
צמיחה אמיתית לא נולדת מחיקוי, אלא מהאומץ לפגוש את עצמך - ולהביא לעולם את האני שלך באמת
אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר
רומן הביכורים של פנטאי מהרט-אלמו חוזר אל עולמן של נשות בית ישראל באתיופיה - אל שורשים, זיכרון, צלקות ועוצמה נשית. השאירו פרטים לקבלת עדכונים ראשונים על יציאת הספר, רכישה מוקדמת, מהדורת הפרימיום ואירועי ההשקה.
