יש סיפורים שההיסטוריה מתחילה לספר רק מהרגע שבו הם הופכים לדרמה: רגע היציאה, רגע הסכנה, רגע החצייה.
כך קרה לא פעם גם עם סיפורה של קהילת ביתא ישראל. במשך עשורים, הנרטיב הישראלי צמצם אותנו לתוך ״סיפור המסע״: תלאות סודאן, גבורת הצעידה, הכאב, האובדן והגעגוע המיוסר.
אבל לפני שהיה מסע – היו חיים.
היו כפרים. היו בתים. הייתה אמונה. הייתה מערכת ערכים חיה ומושרשת. היו מסורות, תפילות, משפחות, נשים, ילדים, זקנים וקהילה שלמה שנשאה עולם יהודי-אפריקאי עמוק ועתיק.
בעיניי, הסיפור שלפני העלייה אינו פרולוג שולי. הוא הלב שממנו הכול יצא.
הגיע הזמן להפסיק לספר אותנו רק דרך ה״אין״ והמחסור של הקליטה, ולהתחיל לספר אותנו גם דרך ה״יש״ העצום שהבאנו איתנו.
החיים בכפרים היהודיים באתיופיה לא היו רק תפאורה. הם היו המרחב שבו נוצרה הזהות שלנו.
שם, הזהות לא נמסרה בהרצאות או בשיעורי מורשת. היא עברה באוסמוזה.
כילדים, חיינו בפריפריה של עולם המבוגרים. לא היינו המרכז, אבל נשמנו את המקצב של הבית: את ריח הבּוּנָה, את צלילי התפילה, את הכבוד לזקנים, את האחריות הקהילתית ואת תחושת השייכות שנבנתה לא ממילים גדולות, אלא מחיים שלמים.
ילד שגדל בתוך העולם הזה לא היה צריך ללמוד מי הוא. הוא היה חלק מרציפות חיה.
זהו ידע בלתי מילולי שנחרט בגוף. זיכרון שנטמע בנו עוד לפני שקיבל מילים.
אחד החלקים החסרים ביותר בסיפור שלפני העלייה הוא קולן של הנשים.
הן לא תמיד עמדו במרכז הבמה הרשמית, אבל הן היו עמוד השדרה שהחזיק את הכול.
נשים שנשאו בית.
נשים שנשאו ילדים.
נשים שנשאו שתיקה.
נשים שנשאו אמונה שורשית שהחזיקה משפחות שלמות גם בתנאים בלתי אפשריים.
המנהיגות שלהן לא תמיד תועדה במסמכים, אבל היא הייתה אחת מצורות המנהיגות העמוקות ביותר: המנהיגות של היומיום. היכולת להחזיק בית, זיכרון, אמונה וקהילה – גם כשהדרך נסדקת.
מתוך הרצון לתת קול לעולם הנשי, השורשי והבין-דורי הזה, נולד ספרי ״אבן מצולקת״.
רציתי להחזיר לנשים הללו את המקום שלהן בסיפור – לא כדמויות רקע, אלא ככוח המניע של הקהילה.
הגעגוע לירושלים לא היה רגש נוסטלגי מעכב. הוא היה כוח מארגן.
הוא העניק לקהילה כיוון. הוא שמר על תחושת שייכות גם כשירושלים הייתה רחוקה מן העין.
המסע לישראל לא התחיל ברגע היציאה מן הכפר. הוא התחיל הרבה קודם – בכל תפילה, בכל חג, בכל סיפור, בכל מבט שנישא אל האופק.
הכיסופים הללו היו עמוד שדרה של דורות. הם החזיקו אותנו זקופים גם כשהדרך נסדקה.
כאשר הסיפור מתחיל רק ב״פצע״ של העלייה והקליטה, הקהילה נתפסת בעיקר דרך כאב, מחסור ומצוקה. אלה חלקים אמיתיים מן הסיפור, אבל הם אינם הסיפור כולו.
התיקון שאני מבקשת להציע מחזיר לנו את העומק:
לא הגענו מריק.
לא הגענו מחוסר תרבות.
לא הגענו רק מתוך מצוקה.
הגענו מתוך עולם יהודי-אפריקאי עתיק וחי. מתוך מסורת. מתוך אמונה. מתוך מבנה קהילתי. מתוך נשים וגברים שנשאו חיים שלמים עוד לפני שהסיפור שלהם פגש את מדינת ישראל.
כאשר מספרים את הסיפור המלא, משתנה גם המבט של הדור הבא.
הילדים שלנו אינם יורשים רק סיפור של קושי. הם יורשים גם סיפור של חוסן, עומק והמשכיות. הם אינם צריכים להמציא את עצמם מחדש. הם יכולים להתחבר מחדש למקורות העוצמה שכבר קיימים בתוכם.
״אבן מצולקת״ הוא המקום שבו הסיפור הפרטי של נגסטי פוגש את הסיפור הקולקטיבי שלנו.
זהו ניסיון להחזיר את המבט אל החיים שהיו שם קודם. לא כנוסטלגיה לעבר, אלא כצידה לדרך לעתיד.
לפני שהייתה עלייה, היו חיים.
לפני שהיה מסע, היו שורשים.
לפני שהסיפור הגיע לישראל, הוא כבר נשא בתוכו קול עמוק, עתיק וחי.
הגיעה השעה שהישראליות תלמד להקשיב לקול הזה – לא כסיפור של ״אחרים״, אלא כחלק בלתי נפרד מן הפסיפס של כולנו.
המאמר הזה הוא חלק מעולם התוכן של ״אבן מצולקת״, רומן על נשות ביתא ישראל באתיופיה, על החיים שלפני המסע, ועל העוצמה שנספגת בזיכרון.
מרצה, סופרת ויועצת אסטרטגית למנהיגות מבוססת זהות. מלווה ארגונים, מנהלים וקהילות בתהליך שהופך זהות, שורשים וניסיון חיים ממקור של הסתרה או חיכוך - למקור של נוכחות, שייכות, מנהיגות ואימפקט.
צמיחה אמיתית לא נולדת מחיקוי, אלא מהאומץ לפגוש את עצמך - ולהביא לעולם את האני שלך באמת
אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר
רומן הביכורים של פנטאי מהרט-אלמו חוזר אל עולמן של נשות בית ישראל באתיופיה - אל שורשים, זיכרון, צלקות ועוצמה נשית. השאירו פרטים לקבלת עדכונים ראשונים על יציאת הספר, רכישה מוקדמת, מהדורת הפרימיום ואירועי ההשקה.
