יש סיפורים שההיסטוריה מתחילה לספר רק מהרגע שבו הם הופכים לדרמה: רגע היציאה, רגע הסכנה, רגע החצייה.

כך קרה לא פעם גם עם סיפורה של קהילת ביתא ישראל. במשך עשורים, הנרטיב הישראלי צמצם אותנו לתוך ״סיפור המסע״: תלאות סודאן, גבורת הצעידה, הכאב, האובדן והגעגוע המיוסר.

אבל לפני שהיה מסע – היו חיים.

היו כפרים. היו בתים. הייתה אמונה. הייתה מערכת ערכים חיה ומושרשת. היו מסורות, תפילות, משפחות, נשים, ילדים, זקנים וקהילה שלמה שנשאה עולם יהודי-אפריקאי עמוק ועתיק.

בעיניי, הסיפור שלפני העלייה אינו פרולוג שולי. הוא הלב שממנו הכול יצא.

הגיע הזמן להפסיק לספר אותנו רק דרך ה״אין״ והמחסור של הקליטה, ולהתחיל לספר אותנו גם דרך ה״יש״ העצום שהבאנו איתנו.

אוסמוזה של זהות: הכפר כמרחב של עוצמה

החיים בכפרים היהודיים באתיופיה לא היו רק תפאורה. הם היו המרחב שבו נוצרה הזהות שלנו.

שם, הזהות לא נמסרה בהרצאות או בשיעורי מורשת. היא עברה באוסמוזה.

כילדים, חיינו בפריפריה של עולם המבוגרים. לא היינו המרכז, אבל נשמנו את המקצב של הבית: את ריח הבּוּנָה, את צלילי התפילה, את הכבוד לזקנים, את האחריות הקהילתית ואת תחושת השייכות שנבנתה לא ממילים גדולות, אלא מחיים שלמים.

ילד שגדל בתוך העולם הזה לא היה צריך ללמוד מי הוא. הוא היה חלק מרציפות חיה.

זהו ידע בלתי מילולי שנחרט בגוף. זיכרון שנטמע בנו עוד לפני שקיבל מילים.

הנשים: עמוד השדרה השקט

אחד החלקים החסרים ביותר בסיפור שלפני העלייה הוא קולן של הנשים.

הן לא תמיד עמדו במרכז הבמה הרשמית, אבל הן היו עמוד השדרה שהחזיק את הכול.

נשים שנשאו בית.
נשים שנשאו ילדים.
נשים שנשאו שתיקה.
נשים שנשאו אמונה שורשית שהחזיקה משפחות שלמות גם בתנאים בלתי אפשריים.

המנהיגות שלהן לא תמיד תועדה במסמכים, אבל היא הייתה אחת מצורות המנהיגות העמוקות ביותר: המנהיגות של היומיום. היכולת להחזיק בית, זיכרון, אמונה וקהילה – גם כשהדרך נסדקת.

מתוך הרצון לתת קול לעולם הנשי, השורשי והבין-דורי הזה, נולד ספרי ״אבן מצולקת״.

רציתי להחזיר לנשים הללו את המקום שלהן בסיפור – לא כדמויות רקע, אלא ככוח המניע של הקהילה.

הגעגוע כמצפן, לא כחולשה

הגעגוע לירושלים לא היה רגש נוסטלגי מעכב. הוא היה כוח מארגן.

הוא העניק לקהילה כיוון. הוא שמר על תחושת שייכות גם כשירושלים הייתה רחוקה מן העין.

המסע לישראל לא התחיל ברגע היציאה מן הכפר. הוא התחיל הרבה קודם – בכל תפילה, בכל חג, בכל סיפור, בכל מבט שנישא אל האופק.

הכיסופים הללו היו עמוד שדרה של דורות. הם החזיקו אותנו זקופים גם כשהדרך נסדקה.

למה התיקון הזה הכרחי היום

כאשר הסיפור מתחיל רק ב״פצע״ של העלייה והקליטה, הקהילה נתפסת בעיקר דרך כאב, מחסור ומצוקה. אלה חלקים אמיתיים מן הסיפור, אבל הם אינם הסיפור כולו.

התיקון שאני מבקשת להציע מחזיר לנו את העומק:

לא הגענו מריק.
לא הגענו מחוסר תרבות.
לא הגענו רק מתוך מצוקה.

הגענו מתוך עולם יהודי-אפריקאי עתיק וחי. מתוך מסורת. מתוך אמונה. מתוך מבנה קהילתי. מתוך נשים וגברים שנשאו חיים שלמים עוד לפני שהסיפור שלהם פגש את מדינת ישראל.

כאשר מספרים את הסיפור המלא, משתנה גם המבט של הדור הבא.

הילדים שלנו אינם יורשים רק סיפור של קושי. הם יורשים גם סיפור של חוסן, עומק והמשכיות. הם אינם צריכים להמציא את עצמם מחדש. הם יכולים להתחבר מחדש למקורות העוצמה שכבר קיימים בתוכם.

להחזיר את הפרק החסר

״אבן מצולקת״ הוא המקום שבו הסיפור הפרטי של נגסטי פוגש את הסיפור הקולקטיבי שלנו.

זהו ניסיון להחזיר את המבט אל החיים שהיו שם קודם. לא כנוסטלגיה לעבר, אלא כצידה לדרך לעתיד.

לפני שהייתה עלייה, היו חיים.
לפני שהיה מסע, היו שורשים.
לפני שהסיפור הגיע לישראל, הוא כבר נשא בתוכו קול עמוק, עתיק וחי.

הגיעה השעה שהישראליות תלמד להקשיב לקול הזה – לא כסיפור של ״אחרים״, אלא כחלק בלתי נפרד מן הפסיפס של כולנו.

להכיר את העולם שמאחורי ״אבן מצולקת״

המאמר הזה הוא חלק מעולם התוכן של ״אבן מצולקת״, רומן על נשות ביתא ישראל באתיופיה, על החיים שלפני המסע, ועל העוצמה שנספגת בזיכרון.

הפוסט לא הגענו מריק – הפרק החסר בסיפור הישראלי הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

יש סיפורים שאדם נושא בתוכו שנים, מבלי לדעת אם יבוא היום שבו יוכל לומר אותם בקול. הם אינם נעלמים. הם מחכים. הם משנים צורה בשתיקות שנשארות תלויות בחדר, או במשפטים שאמא אומרת כבדרך אגב.

הספר ״אבן מצולקת״ נולד מתוך הבטחה עמוקה לאמי; הבטחה שלא נחתמה במילים גדולות, אלא חיה בינינו שנים כמו דופק שאין צורך להסביר אותו. אמי רצתה שסיפור חייה יסופר – שהדרך, האמונה והעוצמה שבה החזיקה חיים שלמים לא יישארו רק בזיכרון המשפחתי.

כשהסיפור שנצרב בזיכרון והופך לקול

במשך שנים לא העזתי לגשת אל הסיפור הזה.

לא מפני שלא רציתי, אלא מפני שרציתי יותר מדי. הסיפור היה קרוב מדי, יקר מדי, גדול מדי. חששתי שלא אצליח לשאת את מלוא המורכבות שלו; שלא אדע לכתוב את הכאב בלי להקטין את העוצמה, או לגעת באישה שמאחורי הסיפור, באמי, בלי לאבד את השקט והחוכמה המיוחדים שהיו בה.

יש סיפורים שמפחיד אותנו לכתוב דווקא משום שהם חיים בתוכנו. הם נמצאים בשפה, בזיכרונות, במבט, ובדברים שלא תמיד נאמרו במפורש.

לפני הכתיבה הייתה הקשבה

הכתיבה שלי לא התחילה מול הדף. היא התחילה הרבה קודם – באותן שנים שבהן שהיתי בפריפריה של עולם המבוגרים, סופגת את הסיפורים מן האוויר סביב טקס הבּוּנָה.

הסיפור של אמי כבר היה צרוב בתוכי. נשמתי אותו כל חיי, מבלי לדעת שאני אוספת חומרים ליצירה.

בשלב מסוים הבנתי שהסיפור הזה אינו רק שלי, ואינו רק של אמי.

הסיפור שלא סופר במלואו

דרך המפגש שלי עם קהלים בארץ ובעולם, גיליתי עד כמה סיפורה של קהילת ביתא ישראל עדיין אינו מוכר במלוא עומקו. רבים הכירו את סיפור העלייה והמסע, אבל הרבה פחות את החיים שהיו שם לפני: את הבית, את המסורת, את האמונה, ואת הנשים שהחזיקו עולם יהודי־אפריקאי עמוק ושורשי.

שם הבנתי שהשתיקה כבר אינה יכולה לשאת את מה שהופקד בה.

כשהפחד הפסיק לנהל אותי

הפחד לא נעלם. הוא רק הפסיק לנהל אותי.

הבנתי שסיפורים כאלה לעולם אינם נכתבים מתוך ביטחון מלא. הם נכתבים מתוך אחריות ואהבה. כך נולד ״אבן מצולקת״: מתוך רצון לתת קול לעוצמה נשית ובין-דורית. סיפור פרטי שנושא בתוכו הד רחב של זהות ושייכות.

עבורי, הכתיבה היא מעשה של החזרה:

החזרת קול למי שלא תמיד נשמעו.
החזרת עומק לסיפור שלעיתים סופר רק מבחוץ.
והחזרת מקום לנשים שנשאו חיים שלמים מבלי לבקש הכרה.

זהו ניסיון לקיים את ההבטחה לאמי – לא להפוך אותה לדמות שטוחה של גבורה, אלא לאפשר לה להיות אישה שלמה: עם סדקים וכוח, עם אמונה וקול.

לא כמשא. כקול.

יש רגע שבו סיפור שהיה גדול מדי מתחיל לקבל צורה. לא מפני שהוא קטן יותר, אלא מפני שהאדם שנושא אותו מוכן סוף-סוף להתקרב אליו.

״אבן מצולקת״ הוא הרגע הזה עבורי.
הרגע שבו הבנתי שהסיפור שנספג בי בילדות מבקש לצאת אל העולם.

לא כמשא.
כקול.

הפוסט ההבטחה לאמי שהפכה לספר הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

הוא לא הגיע לשם כי ישבנו ל״שיחות נפש״ יזומות, אלא כי הייתי שם, בפריפריה של חייה. ספגתי את עולמה דרך ״שמיעה אגבית״, מהשיחות שלה עם חברותיה, מהוויכוחים ומהצחוק סביב טקס הבּוּנָה. הסיפור שלה לא עבר אליי במילים מכוונות; הוא פשוט נספג בזיכרון.

החיים בשולי המעגל

דמיינו את טקס הבּוּנָה באתיופיה: הריח של פולי הקפה הקלויים, האישה שמוזגת את הזרם הדק לכוסות הקטנות, והמעגל האנושי שנוצר סביבה. באתיופיה, המרחבים היו פתוחים. לא היו קירות עבים או דלתות שנסגרות. כילדים, היינו תמיד שם – משחקים בפינה, עוזרים במשהו קטן, או סתם שוהים בפריפריה.

לא היינו המרכז של הטקס, אף אחד לא ניסה 'להנגיש' לנו את השיחה או להעסיק אותנו. דווקא מהמקום הזה, בשולי המעגל, יכולנו לספוג את הדברים כפי שהם באמת: את הניואנסים, את הערכים, את מה שמצחיק או מפחיד את הגדולים. המפה הרגשית של הקהילה עברה אלינו פשוט כי הורשנו להיות נוכחים במרחב, לשמוע ולהטמיע. זהו ידע בלתי מילולי, זיכרון שנטמע בגוף בלי שהתכוונו בכלל ללמוד אותו.

המחיר הסמוי של הקירות

בישראל, פיזיקת הבית השתנתה. עברנו למרחבים מחולקים: קירות, מסדרונות, חדרים ודלתות. הדירה המודרנית מעניקה לנו משהו יקר ערך – פרטיות ושקט – אבל לצד ההישג הזה, חשוב להכיר במחיר שנגבה מאיתנו בתמורה: איבדנו את היכולת להעביר זהות ב״אוסמוזה״.

ברגע שהמרחב נחצה, ״צינור ההזנה״ הסמוי נקטע. הזיכרון המשפחתי, שפעם עבר ב״זרימה קולית״ רציפה, הופך למשהו מתווך, מלאכותי ומאולץ. אנחנו מוצאים את עצמנו ״קוראים״ לילד כדי לספר לו סיפור, ״מושיבים״ אותו לשמוע מורשת, או מקווים שמערכת החינוך תעשה את העבודה עבורנו. אבל האם ״שיעור״ על מסורת יכול באמת להחליף את מה שפעם פשוט נספג בזיכרון בזמן שהחיים קרו? התוצאה היא שזכינו בפרטיות, אך קיבלנו זיכרון מקוטע – שיעורי מורשת במקום מורשת פועמת.

לחפש את המנגנון המשלים

השאלה היא לא אם עלינו להרוס את הקירות ולחזור לגור בחצר פתוחה, אלא איך אנחנו מייצרים מנגנון משלים בתוך המציאות הקיימת. אם הפיזיקה של הבית כבר לא מאפשרת לסיפור ״להישפך״ בין החדרים, אנחנו צריכים לייצר באופן מודע הזדמנויות לשהייה משותפת – לא כזו שבה הילד הוא המרכז ומפעילים אותו, אלא כזו שבה הוא פשוט נוכח בפריפריה בזמן שהחיים של המבוגרים קורים.

להשאיר ״דלת אקוסטית פתוחה״ זה לא עניין טכני, אלא החלטה לאפשר לחיים שלנו ״לזלוג״ אליהם. זה אומר לאפשר להם לשמוע אותנו מנהלים שיחה עמוקה עם חברה, מתווכחים על ערכים, צוחקים על זיכרונות או פשוט מתנהלים בתוך התרבות שלנו, בלי לנסות ״להנגיש״ להם אותה.

אנחנו צריכים למצוא את הדרך להחזיר את המעגליות הזו לתוך הדירה המודרנית. אולי זה לא יקרה בכל יום, אבל זה חייב לקרות מספיק כדי שהם לא יצטרכו ״ללמוד״ את מי שהם מהספרים, אלא פשוט ינשמו את זה מהאוויר, ממש כפי שאני נשמתי את סיפורה של אימי מבלי שהיא תספר לי אותו ולו פעם אחת באופן רשמי.

האם הגיע הזמן לבחון את הבית שלנו לא רק לפי הנוחות והעיצוב, אלא לפי היכולת שלו להיות תיבת תהודה לסיפור שאנחנו רוצים להעביר הלאה?

הפוסט לספוג זהות: האם הקירות מפרידים בינינו לבין הסיפור שלנו? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

נגסטי לא נולדה ביום שבו התיישבתי לכתוב. היא לא הייתה תוצאה של תכנון עלילתי, תרגיל ספרותי או החלטה טכנית של סופרת שמחפשת גיבורה. במובן העמוק ביותר, היא הייתה שם הרבה לפני שהיו לי פרקים, עלילה או שם לספר.

היא חיה בשיחות שספגתי בילדותי, בסיפורי אמי שנספגו בי כמעט בלי שידעתי, בשתיקות שבין משפט למשפט, ובמבטן של נשים שידעו לשאת עולם שלם על כתפיהן מבלי להפוך את הכאב לכותרת.

תמיד ידעתי שאם אכתוב את הספר הראשון שלי, היא תהיה במרכזו. לא כדמות שנועדה ״לייצג״ קהילה, ולא כסמל שטוח של אישה חזקה, אלא כאישה אחת, פרטית, מורכבת, פגיעה, עיקשת ומלאה, שדרכה הסיפור חייב להיאמר.

נגסטי נולדה מתוך אמי, אך היא אינה העתק שלה. היא נושאת משהו מרוחה, מאצילותה, מכאביה ומדרך ההתמודדות שלה עם החיים. ובה בעת, היא נולדה גם מנשים נוספות בקהילה; מנשים שראיתי, מנשים ששמעתי עליהן, ומנשים שלא זכו שמישהו יכתוב את שמן.

במובן הזה, נגסטי היא גם אישה אחת וגם אישה קולקטיבית. דמות ספרותית, אבל כזו שרבות יוכלו לזהות בה משהו מעצמן, מאמותיהן, מסבתותיהן, או מן הנשים שהחזיקו משפחות שלמות מבלי שקראו לזה מנהיגות.

מלכות ללא כתר

הבחירה בשם נגסטי, שמשמעותו הוא מלכתי, אינו מקרי. זהו שמה המקורי של אמי, ולכן הבחירה בו הייתה מעשה של נאמנות אישית. אבל נגסטי של הספר אינה מלכה במובן החיצוני. אין לה כתר, אין לה ארמון, ואין לה עולם שממהר להכיר במעמדה.

המלכות שלה היא אחרת. זו אצילות פנימית. הדרך שבה אישה נושאת את שבריה מבלי לאבד את עמוד השדרה. הדרך שבה היא ממשיכה ללכת גם כשהחיים מאלצים אותה להיפרד, לאבד, לשתוק, להאמין, לכעוס, להתגעגע ולבחור שוב.

היה לי חשוב שנגסטי לא תהיה רק ״חזקה״. המילה הזו, כשהיא עומדת לבדה, עלולה להפוך נשים לדמויות שאין להן רשות להישבר. נגסטי היא חזקה, אבל היא גם חלשה. היא מאמינה, אבל גם כואבת. היא עיקשת, אבל גם פגיעה. היא נושאת בתוכה אמהות, חוכמת חיים, כעס עצור וגעגוע עמוק לבנות שאיבדה.

זו אישה שהתמודדה עם אובדנים קשים בגיל צעיר מאוד, עם כאב שיכול היה למוטט את עולמה, ובכל זאת המשיכה. לא משום שלא נשברה, אלא משום שגם אחרי השבר נשאר בה משהו חי. משהו שסירב להיעלם.

אישה אחת שנושאת שאלות של נשים רבות

גיבורת הסיפור, נגסטי, נטועה עמוק בעולם של ביתא ישראל: בכפרים היהודיים באתיופיה, בחיים שלפני העלייה, באמונה, במערכות היחסים, בעוצמה הנשית, בכאב, בצלקות ובשתיקות. אבל מהרגע הראשון רציתי שהקוראים יפגשו בה כאישה שלמה: אישה עם גוף, זיכרון, רצון, אובדן, אמונה, כעס, געגוע וקול שמבקש להישמע.

רציתי שיראו בה אישה שנושאת את השאלה מה קורה כאשר גורל ובחירה מתנגשים. אישה שחיה בתוך המתח בין אמונה לכאב. אישה שלומדת מהו קול בתוך עולם שמלמד אותה לשתוק. אישה שנעה בין תכתיבי החברה לבין האמת הפנימית שלה.

השאלות של נגסטי צומחות מתוך מקום מסוים מאוד, אבל הן אינן נשארות רק בו. הן שאלות של נשים רבות: איך ממשיכים אחרי אובדן? איך נשארים נאמנים לעצמנו בתוך בית, משפחה, קהילה ומסורת? איפה עובר הגבול בין קבלה לבין ויתור עצמי? ואיך אישה מוצאת את קולה כשהיא למדה במשך שנים להגן על עצמה דווקא באמצעות שתיקה?

המעבר שבו היא התחילה לנשום

יש רגעים בכתיבה שבהם דמות מפסיקה להיות רעיון ומתחילה לנשום. עבורי, אחד הרגעים האלה היה סביב המעבר של נגסטי מבית ילדותה אל חייה החדשים לאחר נישואיה.

זה רגע של סף. רגע שבו אישה צעירה נפרדת מן העולם המוכר לה ונכנסת אל בית אחר, משפחה אחרת, כללים אחרים, מבטים אחרים. היא אינה משאירה מאחור רק מקום גיאוגרפי. היא משאירה גרסה של עצמה.

רציתי להבין מה קורה לאישה מבפנים ברגע כזה. מה קורה לגוף שלה, לשתיקה שלה, לאופן שבו היא מבינה פתאום שחייה אינם שייכים רק לה. מה קורה כשהיא צריכה ללמוד מחדש את מקומה בעולם, לא דרך מילים גדולות, אלא דרך מבטים, תפקידים, ציפיות וגבולות לא כתובים.

שם נגסטי החלה להתבהר לי. לא כגיבורה שנעה בתוך עלילה, אלא כאישה שעוברת סף. וכל אישה שעברה סף בחייה – חתונה, לידה, אובדן, הגירה, פרידה, שינוי או התחלה חדשה – יודעת שסף אינו רק מעבר ממקום למקום. הוא רגע שבו את נדרשת להבין מי את תהיי בצד השני.

בין שתיקה לקול

אחד הקונפליקטים העמוקים של נגסטי הוא המתח בין שתיקה לקול. לא שתיקה פשוטה, ולא קול פשוט.

בעולם שלה, שתיקה יכולה להיות כלי הישרדות. דרך לשמור על כבוד. דרך לא להחריף כאב. דרך להגן על משהו שביר. אבל אותה שתיקה יכולה גם לכלוא. היא יכולה להרחיק אישה מעצמה, להפוך את הכאב לדבר שאין לו שפה, ולגרום לה לחיות חיים שלמים כשהאמת שלה נשארת בפנים.

נגסטי נעה גם בין גורל לבחירה. יש דברים שנכפים עליה מכוח הזמן, החברה, המשפחה והנסיבות. אבל בתוך כל אלה יש לה רגעים של בחירה. לעיתים קטנים מאוד, כמעט בלתי נראים. ובכל זאת, אלה הרגעים שבהם אישה מתחילה להחזיר לעצמה בעלות על חייה.

היא נעה גם בין אמונה לכאב. בעיניי, זה אחד המקומות האנושיים ביותר בדמותה. אמונה אינה מוחקת כאב. לפעמים היא חיה לצידו. לפעמים היא נאבקת בו. לפעמים היא נשענת עליו. נגסטי אינה מאמינה מפני שהחיים היו קלים אליה. היא מאמינה בתוך חיים שלא פעם העמידו אותה מול תהומות.

למה היה חשוב לי לכתוב אותה עכשיו?

הרבה פעמים סיפורה של קהילת ביתא ישראל סופר דרך הדרמה של המסע לישראל: הדרך, סודאן, הסכנה, הכיסופים, הגבורה. זהו סיפור חשוב ומכונן, אבל הוא אינו כל הסיפור.

לפני המסע היו חיים.

היו כפרים יהודיים באתיופיה. היו בתים. היו נשים. היו מערכות יחסים, אהבות, קנאה, חוכמה, כאב, לידות, אובדנים, אמונה, שתיקות וחוסן קהילתי עמוק. היו נשים שנשאו חיים שלמים מבלי לבקש הכרה, מבלי שיכתבו עליהן, ומבלי שמישהו יעמיד אותן במרכז הבמה.

נגסטי היא המפתח שלי לדלת הזו. דרכה יכולתי להיכנס אל העולם שלפני העלייה לא כהסבר היסטורי, אלא כחיים ממש. דרך עיניה, גופה, כאביה, בחירותיה והאופן שבו היא ממשיכה ללכת, אפשר לראות עולם שלם שנשאר זמן רב מדי בשולי הסיפור.

כשאני כותבת אותה, אני לא רק כותבת רומן. אני מקיימת הבטחה: להחזיר עומק לסיפור שסופר פעמים רבות מדי מבחוץ. להעניק מקום לנשים שלא תמיד נשמעו, אבל בלעדיהן שום סיפור לא היה מחזיק מעמד.

הדמות שסירבה להישאר שקופה

גיבורת הסיפור, נגסטי, סירבה להישאר שקופה. לא במובן שהיא צועקת כדי שיראו אותה, אלא במובן עמוק יותר: עצם קיומה כדמות מלאה, מורכבת ובעלת עולם פנימי הוא סירוב להישאר בשוליים.

היא אינה רק אם. אינה רק רעיה. אינה רק בת קהילה. אינה רק אישה שעברה כאב. היא אישה עם זיכרון, רצון, אמונה, כעס, געגוע, אצילות ופצע. אישה שאינה ניתנת לצמצום לתפקיד אחד או לסיפור אחד.

וזה, בעיניי, כוחו של הספרותי. הוא יכול לקחת דמות שנראתה לכאורה ״שולית״ בתוך סיפור גדול, ולהראות שהיא עצמה עולם שלם. הוא יכול להחזיר פנים, גוף וקול לנשים שההיסטוריה לא תמיד ידעה איך לראות.

נגסטי מזכירה לכל אחת מאיתנו לשאול: מה בתוכי גדול יותר מן הסיפור שסיפרו עליי? איזה קול מחכה לפרוץ מתוך השתיקה המוגנת שאימצתי לעצמי? ואילו נשים במשפחתי נשאו עולם שלם מבלי שאדע לשאול אותן בזמן?

מה נגסטי מבקשת להזכיר לנו

בסופו של דבר, נגסטי נולדה מן הזיכרון שלי, אבל היא אינה נשארת רק שם. היא דמות ספרותית, אך היא נולדה מן האמת העמוקה ביותר שאני מכירה: נשים נושאות עולם.

אני מזמינה את הקוראות לפגוש אותה בין דפי הספר לא רק כדי לקרוא על ״היסטוריה״, אלא כדי לפגוש גם משהו מעצמן. את האישה ששתקה יותר מדי. את זו שאיבדה והמשיכה. את זו שנשאה כאב בלי לקרוא לו בשם. את זו שלמדה להיות חזקה, אבל עדיין מבקשת מקום להיות שלמה.

נגסטי מזכירה לנו שהצלקות שלנו אינן רק סימנים של כאב. הן גם עדות חיה למה ששרד. הן מזכירות לנו את הנשים במשפחה שלנו, את הסיפורים שלא סופרו, ואת הקול שאולי הגיע הזמן להשיב לו את המקום הראוי לו.

כי נגסטי היא דמות אחת. אבל מאחוריה עומדות נשים רבות. נשים שנשאו עולם שלם, גם כשאיש לא ביקש מהן לספר איך עשו זאת.

להכיר את נגסטי מקרוב

המאמר הזה הוא שער לעולם של ״אבן מצולקת״ – רומן על נשים, שורשים, זיכרון והאומץ לקחת מקום.

הפוסט איך נולדה נגסטי? הדמות שסירבה להישאר שקופה הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

במשך דורות, הנשים בקהילות המסורתיות היו הארכיטקטיות השקופות של החברה. הן לא החזיקו בתארים רשמיים, הן לא ישבו בראש שולחנות הדיונים, אבל הן היו אלו שארגו את החוטים שהחזיקו את הכל יחד. בתא המשפחתי ובמרכז הקהילה, הן היו מוקד של ריפוי, של שייכות ושל חוכמה מעשית שעברה מאם לבת בתוך מעגלים של תמיכה הדדית.

ברומן ״אבן מצולקת״, דמותה של נגסטי מביאה לקדמת הבמה את התפקיד הלא מוצהר הזה. היא מזכירה לנו שהעוצמה הנשית לא נזקקה לאישור חיצוני כדי להתקיים – היא הייתה שם, פועמת ונוכחת, מנהלת את החיים בחוכמה ובשקט עוד לפני שהעולם המודרני הציע לנו הגדרות חדשות להצלחה.

המלכודת של העידן המודרני

היום, כשאנחנו מדברות על העצמה, אנחנו מוצאות את עצמנו לא פעם מנסות להתאים את עצמנו למודלים קיימים של הצלחה. אלו מודלים שנבנו על פי מדדים מאוד מסוימים: הישגיות ליניארית, תחרותיות ודגש על תוצאות חיצוניות. זה לא שמדדים אלו אינם חשובים, אבל הם לא חזות הכל. 

השאלה שמהדהדת בי היא: האם אלו הכלים היחידים שעומדים לרשותנו, או שיש לנו קול ייחודי משלנו להביא לשולחן?

האם כדאי לנו לוותר על אותה יכולת ריפוי נשית? על הכוח שבמעגלי התמיכה, על האינטואיציה העמוקה ועל היכולת לאחוז במורכבות הרגשית של החיים? בחברה המסורתית, לפני עולם הקדמה והאינדיבידואליזם, הכוח של הנשים היה טמון ב״יחד״ שלהן. הן ידעו לרפא אחת את השנייה, לתמוך ללא מילים ולהחזיק את הקהילה מלהתפרק. אולי במרוץ קדימה, איבדנו משהו מהותי בדרך?

מודלינג של נאמנות עצמית

אני מאמינה שהגיעה השעה להחליף את המושג ״קריירה״ או ״תפקיד״ במושג עמוק יותר: נאמנות לעצמי.

העצמה נשית אמיתית אינה נמדדת בטבלאות שכר או בסטטוס חברתי. היא נמדדת באותנטיות. היא נמצאת ברגע שבו אישה מפסיקה לשאול את החברה ״מה נכון לי להיות?״ ומתחילה לשאול את עצמה: ״האם אני נאמנה לקול הפנימי שלי?״

הבחירה של אישה בנתיב חייה – בין אם הוא עובר במסדרונות הציבוריים ובין אם הוא מתמקד בבניית התא המשפחתי והקהילתי – היא משמעותית באותה מידה, כל עוד היא נובעת מתוך ריבונות. מנהיגות היא היכולת להשפיע על המציאות מתוך מקום של שלמות עצמית, ולא מתוך ניסיון לרצות ציפיות של אחרים.

ממי אנחנו מבקשות אישור?

במקום להמתין שהסביבה תעניק לנו תעודת הכרה, אנחנו מוזמנות לקחת בעלות על הנרטיב של חיינו. האתגר הוא לא לשכנע את העולם בערך של בחירותינו, אלא להשתחרר מהצורך בהסכמתו כדי להרגיש ראויות ומשמעותיות.

אולי הגיע הזמן שנשאל קודם כל את עצמנו: מה נכון לי? המודלינג שאנחנו צריכות להציע לדור הבא של הנערות הוא לא של ״סופרוומן״ שמצליחה לעשות הכל לפי תכתיבי הסביבה, אלא של אישה שקשובה לקול הפנימי שלה. אישה שמביאה את הייחודיות הנשית שלה – את הרכות שהיא עוצמה, את ההקשבה שהיא מנהיגות ואת הריפוי שהוא כלי עבודה – אל כל מקום שבו היא נמצאת.

אנחנו לא צריכות לבקש רשות להנכיח את עצמנו. אנחנו פשוט צריכות לחזור ולהיות הארכיטקטיות הריבוניות של חיינו, מתוך ידיעה שהשורשים שלנו מספיק עמוקים כדי להחזיק כל מבנה שנבחר לבנות.

הפוסט הארכיטקטיות השקופות: האם אנחנו מחקות את העולם או יוצרות אותו? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

האוכל שהכנתי ליולדת: כשמשהו חם מזכיר שאנחנו לא לבד

התמונה הזו צולמה בהולנד. חברה שלי ילדה, ואני זוכרת את הטלטלה שהרגשתי כשנודע לי שהיא משתחררת הביתה כבר ביום הלידה. לא כי חסרה שם מערכת; להפך, הכול היה מסודר מאוד, מודרני ויעיל להפליא. אבל דווקא בתוך היעילות הזו הרגשתי שמשהו עמוק חסר.

אישה שזה עתה ילדה אינה רק גוף שסיים פעולה רפואית. היא עוברת שער. הגוף שלה פתוח, הנפש פתוחה, והחיים משתנים לנצח. יש רגעים שבהם אישה צריכה שיחזיקו אותה – לא כרחמים, אלא כהכרה בכך שהיא עברה דבר גדול מדי מכדי להניח לה להיכנס אליו לבד.

אז הכנתי אוכל. קופסאות, תבשילים, משהו חם ומוכר שאומר בלי מילים: את לא לבד. יש מי שרואה אותך. בזמן שעמדתי שם, הבנתי שהפעולה הקטנה הזו נוגעת בשאלה הרבה יותר גדולה: מי מחזיקה את האישה שמחזיקה חיים?

המודרניות יודעת לשחרר, אך לא תמיד לעטוף

העולם המודרני מצטיין בלמדוד, לאבחן ולתאם. הוא יודע לקצר אשפוזים, לשלוח הנחיות דיגיטליות ולנהל תהליכים ביעילות מרשימה. כל זה חשוב. לפעמים אפילו מציל חיים.

אבל היעילות הזו אינה יודעת לעשות את הדבר החשוב ביותר: היא אינה יודעת לשבת ליד אישה בלילה הראשון שבו היא מפחדת להירדם. היא אינה יודעת לזהות את השקט בעיניים של אישה שילדה, אך טרם חזרה לעצמה. היא אינה יודעת להביא סיר חם מבלי לשאול יותר מדי שאלות.

במעבר לעולם מודרני ופרטי יותר, הרווחנו עצמאות, פרטיות ובחירה. אבל בדרך, איבדנו משהו מן החוכמה העתיקה של המעגל – הידיעה הנשית שאישה אינה אמורה לעבור את המעברים הגדולים של חייה לבד.

לידה, אובדן היריון, לידה שקטה או טיפולי פוריות אינם רק אירועים רפואיים או אישיים. אלו רגעים שבהם אישה עומדת לעיתים על סף תהום, על סף התחלה, או על שניהם יחד. וברגעים כאלה, לא תמיד יש לה כוח להושיט יד ולבקש עזרה.

ב״אבן מצולקת״: לידה, קהילה והמורכבות שבין נשים

בעולם של ״אבן מצולקת״, רגעי הלידה אינם מצוירים כתמונה רכה או רומנטית בלבד. הם חושפים גם את המורכבות של יחסים בין נשים, את המקום שבו קהילה יכולה לעטוף – אך גם את המקומות שבהם שתיקה, מבט או מרחק יכולים להכביד על אישה ברגעים החשופים ביותר שלה.

דווקא מתוך המורכבות הזו עולה השאלה העמוקה של הספר ושל חיינו היום: מה אישה צריכה כשהיא עוברת סף? מי רואה אותה מעבר לתפקיד – לא רק כיולדת, אם, רעיה או בת משפחה, אלא כאישה שגופה ונפשה עוברים שינוי עצום?

הספר אינו מבקש לצייר את העבר כאידיליה. הוא מזכיר לנו שנשים הן כוח מורכב: הן יכולות לרפא, להחזיק ולשמור זו על זו, אך הכוח הזה דורש בחירה מודעת. להיות שם עבור אישה אחרת אינו דבר מובן מאליו; זו אחריות, זו רגישות, ולעיתים זו ההבדל בין בדידות לבין תחושת הצלה.

לפעמים התמיכה הגדולה ביותר נראית פשוטה מאוד: קערת אוכל, שתיקה שאינה שופטת, יד שמושטת בזמן, או משפט אחד שמחזיר לאישה נשימה: אני כאן.

כמה נשים סביבנו עוברות את זה לבד?

מאז אותו יום בהולנד, אני חושבת על כל הנשים שעוברות את המעברים האלה בשקט. נשים שחוו אובדן היריון וחזרו לעולם שציפה מהן ״לתפקד״. נשים שעברו טיפולי פוריות מאחורי קירות של שתיקה. נשים שמחזיקות תינוק בידיים ומרגישות שהן עצמן מתפרקות. נשים שחוזרות לעבודה, עונות להודעות, מחייכות, ובתוכן מתרחש דבר שאף אחד לא רואה.

כמה פעמים אנחנו יושבות ליד אישה ולא יודעות שהיא באמצע שבר? כמה פעמים אישה בסביבתנו עוברת הפלה, אובדן, חרדה, לידה מטלטלת או בדידות עמוקה – ואנחנו לא יודעות, לא מפני שלא אכפת לנו, אלא מפני שהתרבות שלנו לימדה אותנו לעבור דברים כאלה לבד, בשקט, בפרטיות מוחלטת?

יש כאבים שנשים למדו להסתיר כי העולם לא תמיד יודע מה לעשות איתם. יש אובדנים שאין להם טקס. יש לידות שאין אחריהן מספיק הקשבה. יש נשים שמקבלות פרחים, אבל לא מקבלות את השאלה החשובה באמת: מי מחזיק אותך עכשיו?

הכוח של המעגל: אנחנו לא הראשונות

יש כוח עצום בידיעה שאישה אחרת עברה את זה לפנייך. שהיא פחדה, כאבה, ילדה, איבדה, קמה, התפרקה, וחזרה לנשום. יש כוח בידיעה שאת לא חריגה, לא חלשה, ולא ״לא מתמודדת טוב״. את חלק משרשרת ארוכה של נשים שהגוף והלב שלהן הכירו את המעברים האלה הרבה לפני שהיו להם מילים מודרניות.

המעגל הנשי אינו נועד רק לתת עצות. לפעמים עצות אפילו מפריעות. כוחו של המעגל הוא בידיעה שיש מי שמבינה את השפה גם בלי שתצטרכי להסביר. שיש נשים שיכולות לשמור עלייך שלא תיפלי עמוק מדי. שיכולות לומר לך: גם אני הייתי שם. גם אני פחדתי. גם אני לא ידעתי איך עוברים את זה. וגם אני חזרתי לאט.

בעולם שדורש מכל אישה להיות חזקה, עצמאית, מתפקדת ומסודרת, יש משהו כמעט מהפכני באמירה: אני צריכה נשים סביבי. זו אינה תלות. זו חוכמה עתיקה. זו הבנה שהחוסן שלנו אינו נבנה רק מכוח אישי, אלא גם מרשת של ידיים שמחזיקות אותנו כשהכוח האישי שלנו אינו מספיק.

מה אנחנו רוצות להחזיר לעצמנו?

איננו צריכות לוותר על המודרניות. איננו צריכות לוותר על רפואה טובה, פרטיות, עצמאות או בחירה. השאלה היא מה מתוך החוכמה הנשית הקדומה אנחנו רוצות להחזיר אל החיים שלנו היום.

אולי אנחנו רוצות להחזיר את האוכל: להביא סיר בלי לחכות שיבקשו. אולי אנחנו רוצות להחזיר את ההקשבה: לשבת עם אישה בלי למהר לתקן אותה. אולי אנחנו רוצות להחזיר את השפה: ליצור שפה רגישה לאובדן, ללידה, להפלה, לטיפולי פוריות, ללידה שקטה ולכל מה שביניהם.

אולי אנחנו רוצות לשאול נשים לא רק ״איך התינוק?״, אלא גם ״איך את?״. לא רק ״חזרת לעצמך?״, אלא ״מה את צריכה כדי לחזור אלייך בקצב שלך?״.

אולי אנחנו רוצות להחזיר לעצמנו את המעגל.

לא כטקס רחוק או רעיון נוסטלגי, אלא כפעולה יומיומית: חברה שמביאה אוכל ליולדת. שכנה שלוקחת ילד מהגן. אחות שמזכירה לך לאכול. חברה שלא נעלמת אחרי שבועיים. קהילה שמבינה שהמעברים הנשיים אינם אירועים פרטיים בלבד, אלא רגעים שבהם כולנו נבחנות ביכולת שלנו לראות זו את זו.

האוכל היה רק אוכל. והרבה יותר מזה

האוכל שהכנתי בהולנד היה רק אוכל. והוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה זיכרון של נשים שהביאו זו לזו חיים בקערות, בידיים, במילים ובשתיקות. הוא היה דרך לומר: אני רואה אותך. הגוף שלך עבד קשה. את לא צריכה לדאוג עכשיו להכול. יש מי שחושב עלייך.

אני רואה בתמונה הזו שאלה שאני רוצה להשאיר פתוחה: כמה נשים היינו מצילות מבדידות אם היינו מחזירות את המעגל הזה לחיינו?

אנחנו לא תמיד יכולות למנוע את המהמורות. לא תמיד נוכל למנוע כאב, אובדן, לידה קשה, פחד או בדידות. אבל אנחנו יכולות לדאוג שאישה לא תעמוד שם לבד. אנחנו יכולות להיות היד שמונחת בזמן, הסיר שמגיע אל הדלת, ההודעה שנשלחת אחרי שכולם כבר חזרו לשגרה.

הכוח הנשי אינו רק הכוח להחזיק את עצמנו. הוא גם היכולת לזכור להחזיק זו את זו.

המאמר הזה הוא חלק מעולם התוכן של Fentay סביב נשים, שורשים וקהילה.

הפוסט מעגל נשי: מי מחזיקה את האישה שמחזיקה חיים? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

הסיפור שלא סופר

במשך שנים, הנרטיב של יהדות אתיופיה בישראל התמקד כמעט אך ורק ב״מסע״ – בתלאות הדרך, בקושי ובגבורה של העלייה. אבל בתוך הסיפור הזה נשמטה ״החוליה החסרה״ : החיים העשירים, המסורות המפוארות והחוסן הנשי האדיר שהתקיימו בכפרים דורות לפני היציאה לירושלים.

הרומן ״אבן מצולקת״ חושף את הפרק הזה. דרך דמותה של נגסטי, הספר מפיח חיים במערכת ערכים שורשית שלא נזקקה למצלמות אבטחה כדי לייצר משמעת, אלא נשענה על עמוד שדרה מוסרי שנבנה במשך אלפי שנים.

שורשים כ״חיסון חברתי״ 

חשיפת הפרק הזה בנרטיב היהודי אינה רק מעשה ספרותי יפה –  היא מענה אקטואלי דחוף. למה? כי אלימות ותוקפנות הן לעיתים קרובות תופעות לוואי של אובדן דרך וזהות. כשבני ובנות נוער לא יודעים על כתפי מי הם עומדים, כשהם חשים תלושים מהסיפור של הוריהם ומשפחתם, הם חשופים יותר לרוחות של בלבול, זעם ואובדן שליטה.

אני מאמינה ב״חיסון חברתי״: נוער שמחובר לסיפור המשפחתי שלו, שמכיר את העוצמה של הדורות שקדמו לו, הוא נוער עם עמוד שדרה ערכי ואישי חזק יותר. כשיש לך שורשים עמוקים, הרבה יותר קשה לטלטל אותך. כשנערה או נער יודעים שהם חלק משרשרת דורות ששרדה קשיים בלתי נתפסים בזכות חוסן, איפוק וערכים, הדרמה של הרגע מקבלת פרופורציה אחרת. תחושת השייכות והגאווה בסיפור המשפחתי מעניקה להם עוגן פנימי – כזה שמייתר את הצורך להוכיח כוחניות או להיגרר לאלימות כדי להרגיש ״מישהו״.

הרומן ״אבן מצולקת״ מזכיר לנו שגם בתוך השבר הכי גדול, החוסן נמצא בסיפורים שטרם סיפרנו. זה הזמן להחזיר לבני ובנות הנוער שלנו את החוליה החסרה בזהות שלהם, ולהפוך את העבר למצפן של העתיד.

זה לא רק הסיפור שלהם – זה הסיפור של כולנו

היוזמה הזו, שנולדה מתוך ״אבן מצולקת״, קוראת לכל אדם – מכל קהילה ומכל עדה – לחזור הביתה. להתחקות אחר השורשים, לשאול את השאלות הקשות, למצוא את ה״נגסטי״  הפרטית שלו.

בעולם שבו הכל זמני, מהיר ואלים, השורשים הם העוגן היחיד שיכול להחזיר לנו את השפיות. זה הזמן להבין שהמאבק באלימות לא מתחיל רק ברחוב – הוא מתחיל סביב שולחן האוכל, בסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו על מי שהיינו, ועל מי שאנחנו יכולים להיות.

הפוסט החוליה החסרה: האם השורשים שלנו הם ה״חיסון״ לאלימות הנוער? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.