יש סיפורים שההיסטוריה מתחילה לספר רק מהרגע שבו הם הופכים לדרמה: רגע היציאה, רגע הסכנה, רגע החצייה.

כך קרה לא פעם גם עם סיפורה של קהילת ביתא ישראל. במשך עשורים, הנרטיב הישראלי צמצם אותנו לתוך ״סיפור המסע״: תלאות סודאן, גבורת הצעידה, הכאב, האובדן והגעגוע המיוסר.

אבל לפני שהיה מסע – היו חיים.

היו כפרים. היו בתים. הייתה אמונה. הייתה מערכת ערכים חיה ומושרשת. היו מסורות, תפילות, משפחות, נשים, ילדים, זקנים וקהילה שלמה שנשאה עולם יהודי-אפריקאי עמוק ועתיק.

בעיניי, הסיפור שלפני העלייה אינו פרולוג שולי. הוא הלב שממנו הכול יצא.

הגיע הזמן להפסיק לספר אותנו רק דרך ה״אין״ והמחסור של הקליטה, ולהתחיל לספר אותנו גם דרך ה״יש״ העצום שהבאנו איתנו.

אוסמוזה של זהות: הכפר כמרחב של עוצמה

החיים בכפרים היהודיים באתיופיה לא היו רק תפאורה. הם היו המרחב שבו נוצרה הזהות שלנו.

שם, הזהות לא נמסרה בהרצאות או בשיעורי מורשת. היא עברה באוסמוזה.

כילדים, חיינו בפריפריה של עולם המבוגרים. לא היינו המרכז, אבל נשמנו את המקצב של הבית: את ריח הבּוּנָה, את צלילי התפילה, את הכבוד לזקנים, את האחריות הקהילתית ואת תחושת השייכות שנבנתה לא ממילים גדולות, אלא מחיים שלמים.

ילד שגדל בתוך העולם הזה לא היה צריך ללמוד מי הוא. הוא היה חלק מרציפות חיה.

זהו ידע בלתי מילולי שנחרט בגוף. זיכרון שנטמע בנו עוד לפני שקיבל מילים.

הנשים: עמוד השדרה השקט

אחד החלקים החסרים ביותר בסיפור שלפני העלייה הוא קולן של הנשים.

הן לא תמיד עמדו במרכז הבמה הרשמית, אבל הן היו עמוד השדרה שהחזיק את הכול.

נשים שנשאו בית.
נשים שנשאו ילדים.
נשים שנשאו שתיקה.
נשים שנשאו אמונה שורשית שהחזיקה משפחות שלמות גם בתנאים בלתי אפשריים.

המנהיגות שלהן לא תמיד תועדה במסמכים, אבל היא הייתה אחת מצורות המנהיגות העמוקות ביותר: המנהיגות של היומיום. היכולת להחזיק בית, זיכרון, אמונה וקהילה – גם כשהדרך נסדקת.

מתוך הרצון לתת קול לעולם הנשי, השורשי והבין-דורי הזה, נולד ספרי ״אבן מצולקת״.

רציתי להחזיר לנשים הללו את המקום שלהן בסיפור – לא כדמויות רקע, אלא ככוח המניע של הקהילה.

הגעגוע כמצפן, לא כחולשה

הגעגוע לירושלים לא היה רגש נוסטלגי מעכב. הוא היה כוח מארגן.

הוא העניק לקהילה כיוון. הוא שמר על תחושת שייכות גם כשירושלים הייתה רחוקה מן העין.

המסע לישראל לא התחיל ברגע היציאה מן הכפר. הוא התחיל הרבה קודם – בכל תפילה, בכל חג, בכל סיפור, בכל מבט שנישא אל האופק.

הכיסופים הללו היו עמוד שדרה של דורות. הם החזיקו אותנו זקופים גם כשהדרך נסדקה.

למה התיקון הזה הכרחי היום

כאשר הסיפור מתחיל רק ב״פצע״ של העלייה והקליטה, הקהילה נתפסת בעיקר דרך כאב, מחסור ומצוקה. אלה חלקים אמיתיים מן הסיפור, אבל הם אינם הסיפור כולו.

התיקון שאני מבקשת להציע מחזיר לנו את העומק:

לא הגענו מריק.
לא הגענו מחוסר תרבות.
לא הגענו רק מתוך מצוקה.

הגענו מתוך עולם יהודי-אפריקאי עתיק וחי. מתוך מסורת. מתוך אמונה. מתוך מבנה קהילתי. מתוך נשים וגברים שנשאו חיים שלמים עוד לפני שהסיפור שלהם פגש את מדינת ישראל.

כאשר מספרים את הסיפור המלא, משתנה גם המבט של הדור הבא.

הילדים שלנו אינם יורשים רק סיפור של קושי. הם יורשים גם סיפור של חוסן, עומק והמשכיות. הם אינם צריכים להמציא את עצמם מחדש. הם יכולים להתחבר מחדש למקורות העוצמה שכבר קיימים בתוכם.

להחזיר את הפרק החסר

״אבן מצולקת״ הוא המקום שבו הסיפור הפרטי של נגסטי פוגש את הסיפור הקולקטיבי שלנו.

זהו ניסיון להחזיר את המבט אל החיים שהיו שם קודם. לא כנוסטלגיה לעבר, אלא כצידה לדרך לעתיד.

לפני שהייתה עלייה, היו חיים.
לפני שהיה מסע, היו שורשים.
לפני שהסיפור הגיע לישראל, הוא כבר נשא בתוכו קול עמוק, עתיק וחי.

הגיעה השעה שהישראליות תלמד להקשיב לקול הזה – לא כסיפור של ״אחרים״, אלא כחלק בלתי נפרד מן הפסיפס של כולנו.

להכיר את העולם שמאחורי ״אבן מצולקת״

המאמר הזה הוא חלק מעולם התוכן של ״אבן מצולקת״, רומן על נשות ביתא ישראל באתיופיה, על החיים שלפני המסע, ועל העוצמה שנספגת בזיכרון.

הפוסט לא הגענו מריק – הפרק החסר בסיפור הישראלי הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

הוא לא הגיע לשם כי ישבנו ל״שיחות נפש״ יזומות, אלא כי הייתי שם, בפריפריה של חייה. ספגתי את עולמה דרך ״שמיעה אגבית״, מהשיחות שלה עם חברותיה, מהוויכוחים ומהצחוק סביב טקס הבּוּנָה. הסיפור שלה לא עבר אליי במילים מכוונות; הוא פשוט נספג בזיכרון.

החיים בשולי המעגל

דמיינו את טקס הבּוּנָה באתיופיה: הריח של פולי הקפה הקלויים, האישה שמוזגת את הזרם הדק לכוסות הקטנות, והמעגל האנושי שנוצר סביבה. באתיופיה, המרחבים היו פתוחים. לא היו קירות עבים או דלתות שנסגרות. כילדים, היינו תמיד שם – משחקים בפינה, עוזרים במשהו קטן, או סתם שוהים בפריפריה.

לא היינו המרכז של הטקס, אף אחד לא ניסה 'להנגיש' לנו את השיחה או להעסיק אותנו. דווקא מהמקום הזה, בשולי המעגל, יכולנו לספוג את הדברים כפי שהם באמת: את הניואנסים, את הערכים, את מה שמצחיק או מפחיד את הגדולים. המפה הרגשית של הקהילה עברה אלינו פשוט כי הורשנו להיות נוכחים במרחב, לשמוע ולהטמיע. זהו ידע בלתי מילולי, זיכרון שנטמע בגוף בלי שהתכוונו בכלל ללמוד אותו.

המחיר הסמוי של הקירות

בישראל, פיזיקת הבית השתנתה. עברנו למרחבים מחולקים: קירות, מסדרונות, חדרים ודלתות. הדירה המודרנית מעניקה לנו משהו יקר ערך – פרטיות ושקט – אבל לצד ההישג הזה, חשוב להכיר במחיר שנגבה מאיתנו בתמורה: איבדנו את היכולת להעביר זהות ב״אוסמוזה״.

ברגע שהמרחב נחצה, ״צינור ההזנה״ הסמוי נקטע. הזיכרון המשפחתי, שפעם עבר ב״זרימה קולית״ רציפה, הופך למשהו מתווך, מלאכותי ומאולץ. אנחנו מוצאים את עצמנו ״קוראים״ לילד כדי לספר לו סיפור, ״מושיבים״ אותו לשמוע מורשת, או מקווים שמערכת החינוך תעשה את העבודה עבורנו. אבל האם ״שיעור״ על מסורת יכול באמת להחליף את מה שפעם פשוט נספג בזיכרון בזמן שהחיים קרו? התוצאה היא שזכינו בפרטיות, אך קיבלנו זיכרון מקוטע – שיעורי מורשת במקום מורשת פועמת.

לחפש את המנגנון המשלים

השאלה היא לא אם עלינו להרוס את הקירות ולחזור לגור בחצר פתוחה, אלא איך אנחנו מייצרים מנגנון משלים בתוך המציאות הקיימת. אם הפיזיקה של הבית כבר לא מאפשרת לסיפור ״להישפך״ בין החדרים, אנחנו צריכים לייצר באופן מודע הזדמנויות לשהייה משותפת – לא כזו שבה הילד הוא המרכז ומפעילים אותו, אלא כזו שבה הוא פשוט נוכח בפריפריה בזמן שהחיים של המבוגרים קורים.

להשאיר ״דלת אקוסטית פתוחה״ זה לא עניין טכני, אלא החלטה לאפשר לחיים שלנו ״לזלוג״ אליהם. זה אומר לאפשר להם לשמוע אותנו מנהלים שיחה עמוקה עם חברה, מתווכחים על ערכים, צוחקים על זיכרונות או פשוט מתנהלים בתוך התרבות שלנו, בלי לנסות ״להנגיש״ להם אותה.

אנחנו צריכים למצוא את הדרך להחזיר את המעגליות הזו לתוך הדירה המודרנית. אולי זה לא יקרה בכל יום, אבל זה חייב לקרות מספיק כדי שהם לא יצטרכו ״ללמוד״ את מי שהם מהספרים, אלא פשוט ינשמו את זה מהאוויר, ממש כפי שאני נשמתי את סיפורה של אימי מבלי שהיא תספר לי אותו ולו פעם אחת באופן רשמי.

האם הגיע הזמן לבחון את הבית שלנו לא רק לפי הנוחות והעיצוב, אלא לפי היכולת שלו להיות תיבת תהודה לסיפור שאנחנו רוצים להעביר הלאה?

הפוסט לספוג זהות: האם הקירות מפרידים בינינו לבין הסיפור שלנו? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

נגסטי לא נולדה ביום שבו התיישבתי לכתוב. היא לא הייתה תוצאה של תכנון עלילתי, תרגיל ספרותי או החלטה טכנית של סופרת שמחפשת גיבורה. במובן העמוק ביותר, היא הייתה שם הרבה לפני שהיו לי פרקים, עלילה או שם לספר.

היא חיה בשיחות שספגתי בילדותי, בסיפורי אמי שנספגו בי כמעט בלי שידעתי, בשתיקות שבין משפט למשפט, ובמבטן של נשים שידעו לשאת עולם שלם על כתפיהן מבלי להפוך את הכאב לכותרת.

תמיד ידעתי שאם אכתוב את הספר הראשון שלי, היא תהיה במרכזו. לא כדמות שנועדה ״לייצג״ קהילה, ולא כסמל שטוח של אישה חזקה, אלא כאישה אחת, פרטית, מורכבת, פגיעה, עיקשת ומלאה, שדרכה הסיפור חייב להיאמר.

נגסטי נולדה מתוך אמי, אך היא אינה העתק שלה. היא נושאת משהו מרוחה, מאצילותה, מכאביה ומדרך ההתמודדות שלה עם החיים. ובה בעת, היא נולדה גם מנשים נוספות בקהילה; מנשים שראיתי, מנשים ששמעתי עליהן, ומנשים שלא זכו שמישהו יכתוב את שמן.

במובן הזה, נגסטי היא גם אישה אחת וגם אישה קולקטיבית. דמות ספרותית, אבל כזו שרבות יוכלו לזהות בה משהו מעצמן, מאמותיהן, מסבתותיהן, או מן הנשים שהחזיקו משפחות שלמות מבלי שקראו לזה מנהיגות.

מלכות ללא כתר

הבחירה בשם נגסטי, שמשמעותו הוא מלכתי, אינו מקרי. זהו שמה המקורי של אמי, ולכן הבחירה בו הייתה מעשה של נאמנות אישית. אבל נגסטי של הספר אינה מלכה במובן החיצוני. אין לה כתר, אין לה ארמון, ואין לה עולם שממהר להכיר במעמדה.

המלכות שלה היא אחרת. זו אצילות פנימית. הדרך שבה אישה נושאת את שבריה מבלי לאבד את עמוד השדרה. הדרך שבה היא ממשיכה ללכת גם כשהחיים מאלצים אותה להיפרד, לאבד, לשתוק, להאמין, לכעוס, להתגעגע ולבחור שוב.

היה לי חשוב שנגסטי לא תהיה רק ״חזקה״. המילה הזו, כשהיא עומדת לבדה, עלולה להפוך נשים לדמויות שאין להן רשות להישבר. נגסטי היא חזקה, אבל היא גם חלשה. היא מאמינה, אבל גם כואבת. היא עיקשת, אבל גם פגיעה. היא נושאת בתוכה אמהות, חוכמת חיים, כעס עצור וגעגוע עמוק לבנות שאיבדה.

זו אישה שהתמודדה עם אובדנים קשים בגיל צעיר מאוד, עם כאב שיכול היה למוטט את עולמה, ובכל זאת המשיכה. לא משום שלא נשברה, אלא משום שגם אחרי השבר נשאר בה משהו חי. משהו שסירב להיעלם.

אישה אחת שנושאת שאלות של נשים רבות

גיבורת הסיפור, נגסטי, נטועה עמוק בעולם של ביתא ישראל: בכפרים היהודיים באתיופיה, בחיים שלפני העלייה, באמונה, במערכות היחסים, בעוצמה הנשית, בכאב, בצלקות ובשתיקות. אבל מהרגע הראשון רציתי שהקוראים יפגשו בה כאישה שלמה: אישה עם גוף, זיכרון, רצון, אובדן, אמונה, כעס, געגוע וקול שמבקש להישמע.

רציתי שיראו בה אישה שנושאת את השאלה מה קורה כאשר גורל ובחירה מתנגשים. אישה שחיה בתוך המתח בין אמונה לכאב. אישה שלומדת מהו קול בתוך עולם שמלמד אותה לשתוק. אישה שנעה בין תכתיבי החברה לבין האמת הפנימית שלה.

השאלות של נגסטי צומחות מתוך מקום מסוים מאוד, אבל הן אינן נשארות רק בו. הן שאלות של נשים רבות: איך ממשיכים אחרי אובדן? איך נשארים נאמנים לעצמנו בתוך בית, משפחה, קהילה ומסורת? איפה עובר הגבול בין קבלה לבין ויתור עצמי? ואיך אישה מוצאת את קולה כשהיא למדה במשך שנים להגן על עצמה דווקא באמצעות שתיקה?

המעבר שבו היא התחילה לנשום

יש רגעים בכתיבה שבהם דמות מפסיקה להיות רעיון ומתחילה לנשום. עבורי, אחד הרגעים האלה היה סביב המעבר של נגסטי מבית ילדותה אל חייה החדשים לאחר נישואיה.

זה רגע של סף. רגע שבו אישה צעירה נפרדת מן העולם המוכר לה ונכנסת אל בית אחר, משפחה אחרת, כללים אחרים, מבטים אחרים. היא אינה משאירה מאחור רק מקום גיאוגרפי. היא משאירה גרסה של עצמה.

רציתי להבין מה קורה לאישה מבפנים ברגע כזה. מה קורה לגוף שלה, לשתיקה שלה, לאופן שבו היא מבינה פתאום שחייה אינם שייכים רק לה. מה קורה כשהיא צריכה ללמוד מחדש את מקומה בעולם, לא דרך מילים גדולות, אלא דרך מבטים, תפקידים, ציפיות וגבולות לא כתובים.

שם נגסטי החלה להתבהר לי. לא כגיבורה שנעה בתוך עלילה, אלא כאישה שעוברת סף. וכל אישה שעברה סף בחייה – חתונה, לידה, אובדן, הגירה, פרידה, שינוי או התחלה חדשה – יודעת שסף אינו רק מעבר ממקום למקום. הוא רגע שבו את נדרשת להבין מי את תהיי בצד השני.

בין שתיקה לקול

אחד הקונפליקטים העמוקים של נגסטי הוא המתח בין שתיקה לקול. לא שתיקה פשוטה, ולא קול פשוט.

בעולם שלה, שתיקה יכולה להיות כלי הישרדות. דרך לשמור על כבוד. דרך לא להחריף כאב. דרך להגן על משהו שביר. אבל אותה שתיקה יכולה גם לכלוא. היא יכולה להרחיק אישה מעצמה, להפוך את הכאב לדבר שאין לו שפה, ולגרום לה לחיות חיים שלמים כשהאמת שלה נשארת בפנים.

נגסטי נעה גם בין גורל לבחירה. יש דברים שנכפים עליה מכוח הזמן, החברה, המשפחה והנסיבות. אבל בתוך כל אלה יש לה רגעים של בחירה. לעיתים קטנים מאוד, כמעט בלתי נראים. ובכל זאת, אלה הרגעים שבהם אישה מתחילה להחזיר לעצמה בעלות על חייה.

היא נעה גם בין אמונה לכאב. בעיניי, זה אחד המקומות האנושיים ביותר בדמותה. אמונה אינה מוחקת כאב. לפעמים היא חיה לצידו. לפעמים היא נאבקת בו. לפעמים היא נשענת עליו. נגסטי אינה מאמינה מפני שהחיים היו קלים אליה. היא מאמינה בתוך חיים שלא פעם העמידו אותה מול תהומות.

למה היה חשוב לי לכתוב אותה עכשיו?

הרבה פעמים סיפורה של קהילת ביתא ישראל סופר דרך הדרמה של המסע לישראל: הדרך, סודאן, הסכנה, הכיסופים, הגבורה. זהו סיפור חשוב ומכונן, אבל הוא אינו כל הסיפור.

לפני המסע היו חיים.

היו כפרים יהודיים באתיופיה. היו בתים. היו נשים. היו מערכות יחסים, אהבות, קנאה, חוכמה, כאב, לידות, אובדנים, אמונה, שתיקות וחוסן קהילתי עמוק. היו נשים שנשאו חיים שלמים מבלי לבקש הכרה, מבלי שיכתבו עליהן, ומבלי שמישהו יעמיד אותן במרכז הבמה.

נגסטי היא המפתח שלי לדלת הזו. דרכה יכולתי להיכנס אל העולם שלפני העלייה לא כהסבר היסטורי, אלא כחיים ממש. דרך עיניה, גופה, כאביה, בחירותיה והאופן שבו היא ממשיכה ללכת, אפשר לראות עולם שלם שנשאר זמן רב מדי בשולי הסיפור.

כשאני כותבת אותה, אני לא רק כותבת רומן. אני מקיימת הבטחה: להחזיר עומק לסיפור שסופר פעמים רבות מדי מבחוץ. להעניק מקום לנשים שלא תמיד נשמעו, אבל בלעדיהן שום סיפור לא היה מחזיק מעמד.

הדמות שסירבה להישאר שקופה

גיבורת הסיפור, נגסטי, סירבה להישאר שקופה. לא במובן שהיא צועקת כדי שיראו אותה, אלא במובן עמוק יותר: עצם קיומה כדמות מלאה, מורכבת ובעלת עולם פנימי הוא סירוב להישאר בשוליים.

היא אינה רק אם. אינה רק רעיה. אינה רק בת קהילה. אינה רק אישה שעברה כאב. היא אישה עם זיכרון, רצון, אמונה, כעס, געגוע, אצילות ופצע. אישה שאינה ניתנת לצמצום לתפקיד אחד או לסיפור אחד.

וזה, בעיניי, כוחו של הספרותי. הוא יכול לקחת דמות שנראתה לכאורה ״שולית״ בתוך סיפור גדול, ולהראות שהיא עצמה עולם שלם. הוא יכול להחזיר פנים, גוף וקול לנשים שההיסטוריה לא תמיד ידעה איך לראות.

נגסטי מזכירה לכל אחת מאיתנו לשאול: מה בתוכי גדול יותר מן הסיפור שסיפרו עליי? איזה קול מחכה לפרוץ מתוך השתיקה המוגנת שאימצתי לעצמי? ואילו נשים במשפחתי נשאו עולם שלם מבלי שאדע לשאול אותן בזמן?

מה נגסטי מבקשת להזכיר לנו

בסופו של דבר, נגסטי נולדה מן הזיכרון שלי, אבל היא אינה נשארת רק שם. היא דמות ספרותית, אך היא נולדה מן האמת העמוקה ביותר שאני מכירה: נשים נושאות עולם.

אני מזמינה את הקוראות לפגוש אותה בין דפי הספר לא רק כדי לקרוא על ״היסטוריה״, אלא כדי לפגוש גם משהו מעצמן. את האישה ששתקה יותר מדי. את זו שאיבדה והמשיכה. את זו שנשאה כאב בלי לקרוא לו בשם. את זו שלמדה להיות חזקה, אבל עדיין מבקשת מקום להיות שלמה.

נגסטי מזכירה לנו שהצלקות שלנו אינן רק סימנים של כאב. הן גם עדות חיה למה ששרד. הן מזכירות לנו את הנשים במשפחה שלנו, את הסיפורים שלא סופרו, ואת הקול שאולי הגיע הזמן להשיב לו את המקום הראוי לו.

כי נגסטי היא דמות אחת. אבל מאחוריה עומדות נשים רבות. נשים שנשאו עולם שלם, גם כשאיש לא ביקש מהן לספר איך עשו זאת.

להכיר את נגסטי מקרוב

המאמר הזה הוא שער לעולם של ״אבן מצולקת״ – רומן על נשים, שורשים, זיכרון והאומץ לקחת מקום.

הפוסט איך נולדה נגסטי? הדמות שסירבה להישאר שקופה הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

במשך דורות, הנשים בקהילות המסורתיות היו הארכיטקטיות השקופות של החברה. הן לא החזיקו בתארים רשמיים, הן לא ישבו בראש שולחנות הדיונים, אבל הן היו אלו שארגו את החוטים שהחזיקו את הכל יחד. בתא המשפחתי ובמרכז הקהילה, הן היו מוקד של ריפוי, של שייכות ושל חוכמה מעשית שעברה מאם לבת בתוך מעגלים של תמיכה הדדית.

ברומן ״אבן מצולקת״, דמותה של נגסטי מביאה לקדמת הבמה את התפקיד הלא מוצהר הזה. היא מזכירה לנו שהעוצמה הנשית לא נזקקה לאישור חיצוני כדי להתקיים – היא הייתה שם, פועמת ונוכחת, מנהלת את החיים בחוכמה ובשקט עוד לפני שהעולם המודרני הציע לנו הגדרות חדשות להצלחה.

המלכודת של העידן המודרני

היום, כשאנחנו מדברות על העצמה, אנחנו מוצאות את עצמנו לא פעם מנסות להתאים את עצמנו למודלים קיימים של הצלחה. אלו מודלים שנבנו על פי מדדים מאוד מסוימים: הישגיות ליניארית, תחרותיות ודגש על תוצאות חיצוניות. זה לא שמדדים אלו אינם חשובים, אבל הם לא חזות הכל. 

השאלה שמהדהדת בי היא: האם אלו הכלים היחידים שעומדים לרשותנו, או שיש לנו קול ייחודי משלנו להביא לשולחן?

האם כדאי לנו לוותר על אותה יכולת ריפוי נשית? על הכוח שבמעגלי התמיכה, על האינטואיציה העמוקה ועל היכולת לאחוז במורכבות הרגשית של החיים? בחברה המסורתית, לפני עולם הקדמה והאינדיבידואליזם, הכוח של הנשים היה טמון ב״יחד״ שלהן. הן ידעו לרפא אחת את השנייה, לתמוך ללא מילים ולהחזיק את הקהילה מלהתפרק. אולי במרוץ קדימה, איבדנו משהו מהותי בדרך?

מודלינג של נאמנות עצמית

אני מאמינה שהגיעה השעה להחליף את המושג ״קריירה״ או ״תפקיד״ במושג עמוק יותר: נאמנות לעצמי.

העצמה נשית אמיתית אינה נמדדת בטבלאות שכר או בסטטוס חברתי. היא נמדדת באותנטיות. היא נמצאת ברגע שבו אישה מפסיקה לשאול את החברה ״מה נכון לי להיות?״ ומתחילה לשאול את עצמה: ״האם אני נאמנה לקול הפנימי שלי?״

הבחירה של אישה בנתיב חייה – בין אם הוא עובר במסדרונות הציבוריים ובין אם הוא מתמקד בבניית התא המשפחתי והקהילתי – היא משמעותית באותה מידה, כל עוד היא נובעת מתוך ריבונות. מנהיגות היא היכולת להשפיע על המציאות מתוך מקום של שלמות עצמית, ולא מתוך ניסיון לרצות ציפיות של אחרים.

ממי אנחנו מבקשות אישור?

במקום להמתין שהסביבה תעניק לנו תעודת הכרה, אנחנו מוזמנות לקחת בעלות על הנרטיב של חיינו. האתגר הוא לא לשכנע את העולם בערך של בחירותינו, אלא להשתחרר מהצורך בהסכמתו כדי להרגיש ראויות ומשמעותיות.

אולי הגיע הזמן שנשאל קודם כל את עצמנו: מה נכון לי? המודלינג שאנחנו צריכות להציע לדור הבא של הנערות הוא לא של ״סופרוומן״ שמצליחה לעשות הכל לפי תכתיבי הסביבה, אלא של אישה שקשובה לקול הפנימי שלה. אישה שמביאה את הייחודיות הנשית שלה – את הרכות שהיא עוצמה, את ההקשבה שהיא מנהיגות ואת הריפוי שהוא כלי עבודה – אל כל מקום שבו היא נמצאת.

אנחנו לא צריכות לבקש רשות להנכיח את עצמנו. אנחנו פשוט צריכות לחזור ולהיות הארכיטקטיות הריבוניות של חיינו, מתוך ידיעה שהשורשים שלנו מספיק עמוקים כדי להחזיק כל מבנה שנבחר לבנות.

הפוסט הארכיטקטיות השקופות: האם אנחנו מחקות את העולם או יוצרות אותו? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

הסיפור שלא סופר

במשך שנים, הנרטיב של יהדות אתיופיה בישראל התמקד כמעט אך ורק ב״מסע״ – בתלאות הדרך, בקושי ובגבורה של העלייה. אבל בתוך הסיפור הזה נשמטה ״החוליה החסרה״ : החיים העשירים, המסורות המפוארות והחוסן הנשי האדיר שהתקיימו בכפרים דורות לפני היציאה לירושלים.

הרומן ״אבן מצולקת״ חושף את הפרק הזה. דרך דמותה של נגסטי, הספר מפיח חיים במערכת ערכים שורשית שלא נזקקה למצלמות אבטחה כדי לייצר משמעת, אלא נשענה על עמוד שדרה מוסרי שנבנה במשך אלפי שנים.

שורשים כ״חיסון חברתי״ 

חשיפת הפרק הזה בנרטיב היהודי אינה רק מעשה ספרותי יפה –  היא מענה אקטואלי דחוף. למה? כי אלימות ותוקפנות הן לעיתים קרובות תופעות לוואי של אובדן דרך וזהות. כשבני ובנות נוער לא יודעים על כתפי מי הם עומדים, כשהם חשים תלושים מהסיפור של הוריהם ומשפחתם, הם חשופים יותר לרוחות של בלבול, זעם ואובדן שליטה.

אני מאמינה ב״חיסון חברתי״: נוער שמחובר לסיפור המשפחתי שלו, שמכיר את העוצמה של הדורות שקדמו לו, הוא נוער עם עמוד שדרה ערכי ואישי חזק יותר. כשיש לך שורשים עמוקים, הרבה יותר קשה לטלטל אותך. כשנערה או נער יודעים שהם חלק משרשרת דורות ששרדה קשיים בלתי נתפסים בזכות חוסן, איפוק וערכים, הדרמה של הרגע מקבלת פרופורציה אחרת. תחושת השייכות והגאווה בסיפור המשפחתי מעניקה להם עוגן פנימי – כזה שמייתר את הצורך להוכיח כוחניות או להיגרר לאלימות כדי להרגיש ״מישהו״.

הרומן ״אבן מצולקת״ מזכיר לנו שגם בתוך השבר הכי גדול, החוסן נמצא בסיפורים שטרם סיפרנו. זה הזמן להחזיר לבני ובנות הנוער שלנו את החוליה החסרה בזהות שלהם, ולהפוך את העבר למצפן של העתיד.

זה לא רק הסיפור שלהם – זה הסיפור של כולנו

היוזמה הזו, שנולדה מתוך ״אבן מצולקת״, קוראת לכל אדם – מכל קהילה ומכל עדה – לחזור הביתה. להתחקות אחר השורשים, לשאול את השאלות הקשות, למצוא את ה״נגסטי״  הפרטית שלו.

בעולם שבו הכל זמני, מהיר ואלים, השורשים הם העוגן היחיד שיכול להחזיר לנו את השפיות. זה הזמן להבין שהמאבק באלימות לא מתחיל רק ברחוב – הוא מתחיל סביב שולחן האוכל, בסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו על מי שהיינו, ועל מי שאנחנו יכולים להיות.

הפוסט החוליה החסרה: האם השורשים שלנו הם ה״חיסון״ לאלימות הנוער? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

אבל היום, כשאני מביטה על דורות של מהגרים ובני מהגרים, אני מבינה שהאשליה הזו גבתה מחיר כבד. המחיקה לא יצרה ישראלי חדש וחזק, היא יצרה דורות של אנשים עם זהות חצויה, שמרגישים תלושים גם כאן וגם שם.

הגיע הזמן להחליף את הקונספציה: זהות היא לא משחק סכום אפס

הטעות הבסיסית שלנו הייתה המחשבה שזהות היא כלי קיבול סגור – שאם נכניס ״ישראליות״, נצטרך להוציא ״שורשים״. המציאות הפוכה לגמרי. זהות אינטגרטיבית – כזו שיודעת להחזיק בו-זמנית גם את מורשת העבר וגם את אתגרי ההווה – היא הזהות הכי חסינה שיש.

כאן נכנס המושג שאני קוראת לו ״שורשיות נוכחת״. שורשיות היא לא התרפקות נוסטלגית על ״מה שהיה פעם באתיופיה/מרוקו/רוסיה״. היא לא ביקור במוזיאון פעם בשנה. שורשיות נוכחת היא פרקטיקה יומיומית, חיה ובועטת. היא הבחירה המודעת להכניס את השפה, את הטעמים ואת הסיפורים המשפחתיים לתוך המטבח, לתוך הסלון ולתוך השיח עם הילדים שלנו.

למה הזיכרון הוא המנוע של ההצלחה?

אנחנו רגילים למדוד הצלחה במונחים של תארים, תלושי שכר או סטטוס חברתי. אבל יש סוג של הצלחה שאנחנו נוטים להתעלם ממנו: הצלחה שלמה.

הצלחה שלמה היא היכולת של אדם לנוע בעולם כשהוא מרגיש שלם. כשנער או נערה יודעים על כתפי מי הם עומדים, כשהם מכירים את סיפורי הגבורה והעוצמה של סבתא שלהם, הם מפתחים עמוד שדרה שאף משבר חברתי לא יכול לכופף.

הנתונים בשטח לא משקרים: מי שלא מתבייש בשורשיו, מי שמרגיש שהזהות שלו היא נכס ולא נטל – מצליח יותר. הוא מצליח יותר בלימודים, הוא מצליח יותר בקריירה, והוא בעיקר מצליח יותר להיות מאושר. למה? כי הוא לא מבזבז אנרגיה יקרה על הסתרה. הוא פועל מתוך ריבונות פנימית.

ממי אנחנו מבקשים אישור?

בספרי, ״אבן מצולקת״, דמותה של נגסטי חושפת את ״החוליה החסרה״ – את אותם חיים עשירים וערכים שורשיים שהחזיקו קהילה שלמה במשך דורות. נגסטי לא חיכתה שמישהו יאשר לה שהיא ״מספיק טובה״. היא פשוט הייתה.

הגיע הזמן שגם אנחנו נפסיק לחכות לאישור מהממסד, מהחברה או מהמעסיק כדי להנכיח את מי שאנחנו. השורשים שלנו הם לא ״פולקלור״ נחמד לסופי שבוע – הם ה״חיסון החברתי״ שלנו נגד הניכור והאלימות של העידן המודרני.

הצלחה אמיתית לא דורשת מאיתנו לוותר על עצמנו. היא דורשת מאיתנו להעמיק שורש. כי רק מי שמרגיש בבית בתוך הסיפור של משפחתו, יכול להרגיש בבית בכל מקום אליו יבחר ללכת.

הפוסט הצלחה שלמה: למה הדרך קדימה עוברת דווקא דרך הבית? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.