יש סיפורים שאדם נושא בתוכו שנים, מבלי לדעת אם יבוא היום שבו יוכל לומר אותם בקול. הם אינם נעלמים. הם מחכים. הם משנים צורה בשתיקות שנשארות תלויות בחדר, או במשפטים שאמא אומרת כבדרך אגב.

הספר ״אבן מצולקת״ נולד מתוך הבטחה עמוקה לאמי; הבטחה שלא נחתמה במילים גדולות, אלא חיה בינינו שנים כמו דופק שאין צורך להסביר אותו. אמי רצתה שסיפור חייה יסופר – שהדרך, האמונה והעוצמה שבה החזיקה חיים שלמים לא יישארו רק בזיכרון המשפחתי.

כשהסיפור שנצרב בזיכרון והופך לקול

במשך שנים לא העזתי לגשת אל הסיפור הזה.

לא מפני שלא רציתי, אלא מפני שרציתי יותר מדי. הסיפור היה קרוב מדי, יקר מדי, גדול מדי. חששתי שלא אצליח לשאת את מלוא המורכבות שלו; שלא אדע לכתוב את הכאב בלי להקטין את העוצמה, או לגעת באישה שמאחורי הסיפור, באמי, בלי לאבד את השקט והחוכמה המיוחדים שהיו בה.

יש סיפורים שמפחיד אותנו לכתוב דווקא משום שהם חיים בתוכנו. הם נמצאים בשפה, בזיכרונות, במבט, ובדברים שלא תמיד נאמרו במפורש.

לפני הכתיבה הייתה הקשבה

הכתיבה שלי לא התחילה מול הדף. היא התחילה הרבה קודם – באותן שנים שבהן שהיתי בפריפריה של עולם המבוגרים, סופגת את הסיפורים מן האוויר סביב טקס הבּוּנָה.

הסיפור של אמי כבר היה צרוב בתוכי. נשמתי אותו כל חיי, מבלי לדעת שאני אוספת חומרים ליצירה.

בשלב מסוים הבנתי שהסיפור הזה אינו רק שלי, ואינו רק של אמי.

הסיפור שלא סופר במלואו

דרך המפגש שלי עם קהלים בארץ ובעולם, גיליתי עד כמה סיפורה של קהילת ביתא ישראל עדיין אינו מוכר במלוא עומקו. רבים הכירו את סיפור העלייה והמסע, אבל הרבה פחות את החיים שהיו שם לפני: את הבית, את המסורת, את האמונה, ואת הנשים שהחזיקו עולם יהודי־אפריקאי עמוק ושורשי.

שם הבנתי שהשתיקה כבר אינה יכולה לשאת את מה שהופקד בה.

כשהפחד הפסיק לנהל אותי

הפחד לא נעלם. הוא רק הפסיק לנהל אותי.

הבנתי שסיפורים כאלה לעולם אינם נכתבים מתוך ביטחון מלא. הם נכתבים מתוך אחריות ואהבה. כך נולד ״אבן מצולקת״: מתוך רצון לתת קול לעוצמה נשית ובין-דורית. סיפור פרטי שנושא בתוכו הד רחב של זהות ושייכות.

עבורי, הכתיבה היא מעשה של החזרה:

החזרת קול למי שלא תמיד נשמעו.
החזרת עומק לסיפור שלעיתים סופר רק מבחוץ.
והחזרת מקום לנשים שנשאו חיים שלמים מבלי לבקש הכרה.

זהו ניסיון לקיים את ההבטחה לאמי – לא להפוך אותה לדמות שטוחה של גבורה, אלא לאפשר לה להיות אישה שלמה: עם סדקים וכוח, עם אמונה וקול.

לא כמשא. כקול.

יש רגע שבו סיפור שהיה גדול מדי מתחיל לקבל צורה. לא מפני שהוא קטן יותר, אלא מפני שהאדם שנושא אותו מוכן סוף-סוף להתקרב אליו.

״אבן מצולקת״ הוא הרגע הזה עבורי.
הרגע שבו הבנתי שהסיפור שנספג בי בילדות מבקש לצאת אל העולם.

לא כמשא.
כקול.

הפוסט ההבטחה לאמי שהפכה לספר הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

הוא לא הגיע לשם כי ישבנו ל״שיחות נפש״ יזומות, אלא כי הייתי שם, בפריפריה של חייה. ספגתי את עולמה דרך ״שמיעה אגבית״, מהשיחות שלה עם חברותיה, מהוויכוחים ומהצחוק סביב טקס הבּוּנָה. הסיפור שלה לא עבר אליי במילים מכוונות; הוא פשוט נספג בזיכרון.

החיים בשולי המעגל

דמיינו את טקס הבּוּנָה באתיופיה: הריח של פולי הקפה הקלויים, האישה שמוזגת את הזרם הדק לכוסות הקטנות, והמעגל האנושי שנוצר סביבה. באתיופיה, המרחבים היו פתוחים. לא היו קירות עבים או דלתות שנסגרות. כילדים, היינו תמיד שם – משחקים בפינה, עוזרים במשהו קטן, או סתם שוהים בפריפריה.

לא היינו המרכז של הטקס, אף אחד לא ניסה 'להנגיש' לנו את השיחה או להעסיק אותנו. דווקא מהמקום הזה, בשולי המעגל, יכולנו לספוג את הדברים כפי שהם באמת: את הניואנסים, את הערכים, את מה שמצחיק או מפחיד את הגדולים. המפה הרגשית של הקהילה עברה אלינו פשוט כי הורשנו להיות נוכחים במרחב, לשמוע ולהטמיע. זהו ידע בלתי מילולי, זיכרון שנטמע בגוף בלי שהתכוונו בכלל ללמוד אותו.

המחיר הסמוי של הקירות

בישראל, פיזיקת הבית השתנתה. עברנו למרחבים מחולקים: קירות, מסדרונות, חדרים ודלתות. הדירה המודרנית מעניקה לנו משהו יקר ערך – פרטיות ושקט – אבל לצד ההישג הזה, חשוב להכיר במחיר שנגבה מאיתנו בתמורה: איבדנו את היכולת להעביר זהות ב״אוסמוזה״.

ברגע שהמרחב נחצה, ״צינור ההזנה״ הסמוי נקטע. הזיכרון המשפחתי, שפעם עבר ב״זרימה קולית״ רציפה, הופך למשהו מתווך, מלאכותי ומאולץ. אנחנו מוצאים את עצמנו ״קוראים״ לילד כדי לספר לו סיפור, ״מושיבים״ אותו לשמוע מורשת, או מקווים שמערכת החינוך תעשה את העבודה עבורנו. אבל האם ״שיעור״ על מסורת יכול באמת להחליף את מה שפעם פשוט נספג בזיכרון בזמן שהחיים קרו? התוצאה היא שזכינו בפרטיות, אך קיבלנו זיכרון מקוטע – שיעורי מורשת במקום מורשת פועמת.

לחפש את המנגנון המשלים

השאלה היא לא אם עלינו להרוס את הקירות ולחזור לגור בחצר פתוחה, אלא איך אנחנו מייצרים מנגנון משלים בתוך המציאות הקיימת. אם הפיזיקה של הבית כבר לא מאפשרת לסיפור ״להישפך״ בין החדרים, אנחנו צריכים לייצר באופן מודע הזדמנויות לשהייה משותפת – לא כזו שבה הילד הוא המרכז ומפעילים אותו, אלא כזו שבה הוא פשוט נוכח בפריפריה בזמן שהחיים של המבוגרים קורים.

להשאיר ״דלת אקוסטית פתוחה״ זה לא עניין טכני, אלא החלטה לאפשר לחיים שלנו ״לזלוג״ אליהם. זה אומר לאפשר להם לשמוע אותנו מנהלים שיחה עמוקה עם חברה, מתווכחים על ערכים, צוחקים על זיכרונות או פשוט מתנהלים בתוך התרבות שלנו, בלי לנסות ״להנגיש״ להם אותה.

אנחנו צריכים למצוא את הדרך להחזיר את המעגליות הזו לתוך הדירה המודרנית. אולי זה לא יקרה בכל יום, אבל זה חייב לקרות מספיק כדי שהם לא יצטרכו ״ללמוד״ את מי שהם מהספרים, אלא פשוט ינשמו את זה מהאוויר, ממש כפי שאני נשמתי את סיפורה של אימי מבלי שהיא תספר לי אותו ולו פעם אחת באופן רשמי.

האם הגיע הזמן לבחון את הבית שלנו לא רק לפי הנוחות והעיצוב, אלא לפי היכולת שלו להיות תיבת תהודה לסיפור שאנחנו רוצים להעביר הלאה?

הפוסט לספוג זהות: האם הקירות מפרידים בינינו לבין הסיפור שלנו? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

נגסטי לא נולדה ביום שבו התיישבתי לכתוב. היא לא הייתה תוצאה של תכנון עלילתי, תרגיל ספרותי או החלטה טכנית של סופרת שמחפשת גיבורה. במובן העמוק ביותר, היא הייתה שם הרבה לפני שהיו לי פרקים, עלילה או שם לספר.

היא חיה בשיחות שספגתי בילדותי, בסיפורי אמי שנספגו בי כמעט בלי שידעתי, בשתיקות שבין משפט למשפט, ובמבטן של נשים שידעו לשאת עולם שלם על כתפיהן מבלי להפוך את הכאב לכותרת.

תמיד ידעתי שאם אכתוב את הספר הראשון שלי, היא תהיה במרכזו. לא כדמות שנועדה ״לייצג״ קהילה, ולא כסמל שטוח של אישה חזקה, אלא כאישה אחת, פרטית, מורכבת, פגיעה, עיקשת ומלאה, שדרכה הסיפור חייב להיאמר.

נגסטי נולדה מתוך אמי, אך היא אינה העתק שלה. היא נושאת משהו מרוחה, מאצילותה, מכאביה ומדרך ההתמודדות שלה עם החיים. ובה בעת, היא נולדה גם מנשים נוספות בקהילה; מנשים שראיתי, מנשים ששמעתי עליהן, ומנשים שלא זכו שמישהו יכתוב את שמן.

במובן הזה, נגסטי היא גם אישה אחת וגם אישה קולקטיבית. דמות ספרותית, אבל כזו שרבות יוכלו לזהות בה משהו מעצמן, מאמותיהן, מסבתותיהן, או מן הנשים שהחזיקו משפחות שלמות מבלי שקראו לזה מנהיגות.

מלכות ללא כתר

הבחירה בשם נגסטי, שמשמעותו הוא מלכתי, אינו מקרי. זהו שמה המקורי של אמי, ולכן הבחירה בו הייתה מעשה של נאמנות אישית. אבל נגסטי של הספר אינה מלכה במובן החיצוני. אין לה כתר, אין לה ארמון, ואין לה עולם שממהר להכיר במעמדה.

המלכות שלה היא אחרת. זו אצילות פנימית. הדרך שבה אישה נושאת את שבריה מבלי לאבד את עמוד השדרה. הדרך שבה היא ממשיכה ללכת גם כשהחיים מאלצים אותה להיפרד, לאבד, לשתוק, להאמין, לכעוס, להתגעגע ולבחור שוב.

היה לי חשוב שנגסטי לא תהיה רק ״חזקה״. המילה הזו, כשהיא עומדת לבדה, עלולה להפוך נשים לדמויות שאין להן רשות להישבר. נגסטי היא חזקה, אבל היא גם חלשה. היא מאמינה, אבל גם כואבת. היא עיקשת, אבל גם פגיעה. היא נושאת בתוכה אמהות, חוכמת חיים, כעס עצור וגעגוע עמוק לבנות שאיבדה.

זו אישה שהתמודדה עם אובדנים קשים בגיל צעיר מאוד, עם כאב שיכול היה למוטט את עולמה, ובכל זאת המשיכה. לא משום שלא נשברה, אלא משום שגם אחרי השבר נשאר בה משהו חי. משהו שסירב להיעלם.

אישה אחת שנושאת שאלות של נשים רבות

גיבורת הסיפור, נגסטי, נטועה עמוק בעולם של ביתא ישראל: בכפרים היהודיים באתיופיה, בחיים שלפני העלייה, באמונה, במערכות היחסים, בעוצמה הנשית, בכאב, בצלקות ובשתיקות. אבל מהרגע הראשון רציתי שהקוראים יפגשו בה כאישה שלמה: אישה עם גוף, זיכרון, רצון, אובדן, אמונה, כעס, געגוע וקול שמבקש להישמע.

רציתי שיראו בה אישה שנושאת את השאלה מה קורה כאשר גורל ובחירה מתנגשים. אישה שחיה בתוך המתח בין אמונה לכאב. אישה שלומדת מהו קול בתוך עולם שמלמד אותה לשתוק. אישה שנעה בין תכתיבי החברה לבין האמת הפנימית שלה.

השאלות של נגסטי צומחות מתוך מקום מסוים מאוד, אבל הן אינן נשארות רק בו. הן שאלות של נשים רבות: איך ממשיכים אחרי אובדן? איך נשארים נאמנים לעצמנו בתוך בית, משפחה, קהילה ומסורת? איפה עובר הגבול בין קבלה לבין ויתור עצמי? ואיך אישה מוצאת את קולה כשהיא למדה במשך שנים להגן על עצמה דווקא באמצעות שתיקה?

המעבר שבו היא התחילה לנשום

יש רגעים בכתיבה שבהם דמות מפסיקה להיות רעיון ומתחילה לנשום. עבורי, אחד הרגעים האלה היה סביב המעבר של נגסטי מבית ילדותה אל חייה החדשים לאחר נישואיה.

זה רגע של סף. רגע שבו אישה צעירה נפרדת מן העולם המוכר לה ונכנסת אל בית אחר, משפחה אחרת, כללים אחרים, מבטים אחרים. היא אינה משאירה מאחור רק מקום גיאוגרפי. היא משאירה גרסה של עצמה.

רציתי להבין מה קורה לאישה מבפנים ברגע כזה. מה קורה לגוף שלה, לשתיקה שלה, לאופן שבו היא מבינה פתאום שחייה אינם שייכים רק לה. מה קורה כשהיא צריכה ללמוד מחדש את מקומה בעולם, לא דרך מילים גדולות, אלא דרך מבטים, תפקידים, ציפיות וגבולות לא כתובים.

שם נגסטי החלה להתבהר לי. לא כגיבורה שנעה בתוך עלילה, אלא כאישה שעוברת סף. וכל אישה שעברה סף בחייה – חתונה, לידה, אובדן, הגירה, פרידה, שינוי או התחלה חדשה – יודעת שסף אינו רק מעבר ממקום למקום. הוא רגע שבו את נדרשת להבין מי את תהיי בצד השני.

בין שתיקה לקול

אחד הקונפליקטים העמוקים של נגסטי הוא המתח בין שתיקה לקול. לא שתיקה פשוטה, ולא קול פשוט.

בעולם שלה, שתיקה יכולה להיות כלי הישרדות. דרך לשמור על כבוד. דרך לא להחריף כאב. דרך להגן על משהו שביר. אבל אותה שתיקה יכולה גם לכלוא. היא יכולה להרחיק אישה מעצמה, להפוך את הכאב לדבר שאין לו שפה, ולגרום לה לחיות חיים שלמים כשהאמת שלה נשארת בפנים.

נגסטי נעה גם בין גורל לבחירה. יש דברים שנכפים עליה מכוח הזמן, החברה, המשפחה והנסיבות. אבל בתוך כל אלה יש לה רגעים של בחירה. לעיתים קטנים מאוד, כמעט בלתי נראים. ובכל זאת, אלה הרגעים שבהם אישה מתחילה להחזיר לעצמה בעלות על חייה.

היא נעה גם בין אמונה לכאב. בעיניי, זה אחד המקומות האנושיים ביותר בדמותה. אמונה אינה מוחקת כאב. לפעמים היא חיה לצידו. לפעמים היא נאבקת בו. לפעמים היא נשענת עליו. נגסטי אינה מאמינה מפני שהחיים היו קלים אליה. היא מאמינה בתוך חיים שלא פעם העמידו אותה מול תהומות.

למה היה חשוב לי לכתוב אותה עכשיו?

הרבה פעמים סיפורה של קהילת ביתא ישראל סופר דרך הדרמה של המסע לישראל: הדרך, סודאן, הסכנה, הכיסופים, הגבורה. זהו סיפור חשוב ומכונן, אבל הוא אינו כל הסיפור.

לפני המסע היו חיים.

היו כפרים יהודיים באתיופיה. היו בתים. היו נשים. היו מערכות יחסים, אהבות, קנאה, חוכמה, כאב, לידות, אובדנים, אמונה, שתיקות וחוסן קהילתי עמוק. היו נשים שנשאו חיים שלמים מבלי לבקש הכרה, מבלי שיכתבו עליהן, ומבלי שמישהו יעמיד אותן במרכז הבמה.

נגסטי היא המפתח שלי לדלת הזו. דרכה יכולתי להיכנס אל העולם שלפני העלייה לא כהסבר היסטורי, אלא כחיים ממש. דרך עיניה, גופה, כאביה, בחירותיה והאופן שבו היא ממשיכה ללכת, אפשר לראות עולם שלם שנשאר זמן רב מדי בשולי הסיפור.

כשאני כותבת אותה, אני לא רק כותבת רומן. אני מקיימת הבטחה: להחזיר עומק לסיפור שסופר פעמים רבות מדי מבחוץ. להעניק מקום לנשים שלא תמיד נשמעו, אבל בלעדיהן שום סיפור לא היה מחזיק מעמד.

הדמות שסירבה להישאר שקופה

גיבורת הסיפור, נגסטי, סירבה להישאר שקופה. לא במובן שהיא צועקת כדי שיראו אותה, אלא במובן עמוק יותר: עצם קיומה כדמות מלאה, מורכבת ובעלת עולם פנימי הוא סירוב להישאר בשוליים.

היא אינה רק אם. אינה רק רעיה. אינה רק בת קהילה. אינה רק אישה שעברה כאב. היא אישה עם זיכרון, רצון, אמונה, כעס, געגוע, אצילות ופצע. אישה שאינה ניתנת לצמצום לתפקיד אחד או לסיפור אחד.

וזה, בעיניי, כוחו של הספרותי. הוא יכול לקחת דמות שנראתה לכאורה ״שולית״ בתוך סיפור גדול, ולהראות שהיא עצמה עולם שלם. הוא יכול להחזיר פנים, גוף וקול לנשים שההיסטוריה לא תמיד ידעה איך לראות.

נגסטי מזכירה לכל אחת מאיתנו לשאול: מה בתוכי גדול יותר מן הסיפור שסיפרו עליי? איזה קול מחכה לפרוץ מתוך השתיקה המוגנת שאימצתי לעצמי? ואילו נשים במשפחתי נשאו עולם שלם מבלי שאדע לשאול אותן בזמן?

מה נגסטי מבקשת להזכיר לנו

בסופו של דבר, נגסטי נולדה מן הזיכרון שלי, אבל היא אינה נשארת רק שם. היא דמות ספרותית, אך היא נולדה מן האמת העמוקה ביותר שאני מכירה: נשים נושאות עולם.

אני מזמינה את הקוראות לפגוש אותה בין דפי הספר לא רק כדי לקרוא על ״היסטוריה״, אלא כדי לפגוש גם משהו מעצמן. את האישה ששתקה יותר מדי. את זו שאיבדה והמשיכה. את זו שנשאה כאב בלי לקרוא לו בשם. את זו שלמדה להיות חזקה, אבל עדיין מבקשת מקום להיות שלמה.

נגסטי מזכירה לנו שהצלקות שלנו אינן רק סימנים של כאב. הן גם עדות חיה למה ששרד. הן מזכירות לנו את הנשים במשפחה שלנו, את הסיפורים שלא סופרו, ואת הקול שאולי הגיע הזמן להשיב לו את המקום הראוי לו.

כי נגסטי היא דמות אחת. אבל מאחוריה עומדות נשים רבות. נשים שנשאו עולם שלם, גם כשאיש לא ביקש מהן לספר איך עשו זאת.

להכיר את נגסטי מקרוב

המאמר הזה הוא שער לעולם של ״אבן מצולקת״ – רומן על נשים, שורשים, זיכרון והאומץ לקחת מקום.

הפוסט איך נולדה נגסטי? הדמות שסירבה להישאר שקופה הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.