יש סיפורים שההיסטוריה מתחילה לספר רק מהרגע שבו הם הופכים לדרמה: רגע היציאה, רגע הסכנה, רגע החצייה.

כך קרה לא פעם גם עם סיפורה של קהילת ביתא ישראל. במשך עשורים, הנרטיב הישראלי צמצם אותנו לתוך ״סיפור המסע״: תלאות סודאן, גבורת הצעידה, הכאב, האובדן והגעגוע המיוסר.

אבל לפני שהיה מסע – היו חיים.

היו כפרים. היו בתים. הייתה אמונה. הייתה מערכת ערכים חיה ומושרשת. היו מסורות, תפילות, משפחות, נשים, ילדים, זקנים וקהילה שלמה שנשאה עולם יהודי-אפריקאי עמוק ועתיק.

בעיניי, הסיפור שלפני העלייה אינו פרולוג שולי. הוא הלב שממנו הכול יצא.

הגיע הזמן להפסיק לספר אותנו רק דרך ה״אין״ והמחסור של הקליטה, ולהתחיל לספר אותנו גם דרך ה״יש״ העצום שהבאנו איתנו.

אוסמוזה של זהות: הכפר כמרחב של עוצמה

החיים בכפרים היהודיים באתיופיה לא היו רק תפאורה. הם היו המרחב שבו נוצרה הזהות שלנו.

שם, הזהות לא נמסרה בהרצאות או בשיעורי מורשת. היא עברה באוסמוזה.

כילדים, חיינו בפריפריה של עולם המבוגרים. לא היינו המרכז, אבל נשמנו את המקצב של הבית: את ריח הבּוּנָה, את צלילי התפילה, את הכבוד לזקנים, את האחריות הקהילתית ואת תחושת השייכות שנבנתה לא ממילים גדולות, אלא מחיים שלמים.

ילד שגדל בתוך העולם הזה לא היה צריך ללמוד מי הוא. הוא היה חלק מרציפות חיה.

זהו ידע בלתי מילולי שנחרט בגוף. זיכרון שנטמע בנו עוד לפני שקיבל מילים.

הנשים: עמוד השדרה השקט

אחד החלקים החסרים ביותר בסיפור שלפני העלייה הוא קולן של הנשים.

הן לא תמיד עמדו במרכז הבמה הרשמית, אבל הן היו עמוד השדרה שהחזיק את הכול.

נשים שנשאו בית.
נשים שנשאו ילדים.
נשים שנשאו שתיקה.
נשים שנשאו אמונה שורשית שהחזיקה משפחות שלמות גם בתנאים בלתי אפשריים.

המנהיגות שלהן לא תמיד תועדה במסמכים, אבל היא הייתה אחת מצורות המנהיגות העמוקות ביותר: המנהיגות של היומיום. היכולת להחזיק בית, זיכרון, אמונה וקהילה – גם כשהדרך נסדקת.

מתוך הרצון לתת קול לעולם הנשי, השורשי והבין-דורי הזה, נולד ספרי ״אבן מצולקת״.

רציתי להחזיר לנשים הללו את המקום שלהן בסיפור – לא כדמויות רקע, אלא ככוח המניע של הקהילה.

הגעגוע כמצפן, לא כחולשה

הגעגוע לירושלים לא היה רגש נוסטלגי מעכב. הוא היה כוח מארגן.

הוא העניק לקהילה כיוון. הוא שמר על תחושת שייכות גם כשירושלים הייתה רחוקה מן העין.

המסע לישראל לא התחיל ברגע היציאה מן הכפר. הוא התחיל הרבה קודם – בכל תפילה, בכל חג, בכל סיפור, בכל מבט שנישא אל האופק.

הכיסופים הללו היו עמוד שדרה של דורות. הם החזיקו אותנו זקופים גם כשהדרך נסדקה.

למה התיקון הזה הכרחי היום

כאשר הסיפור מתחיל רק ב״פצע״ של העלייה והקליטה, הקהילה נתפסת בעיקר דרך כאב, מחסור ומצוקה. אלה חלקים אמיתיים מן הסיפור, אבל הם אינם הסיפור כולו.

התיקון שאני מבקשת להציע מחזיר לנו את העומק:

לא הגענו מריק.
לא הגענו מחוסר תרבות.
לא הגענו רק מתוך מצוקה.

הגענו מתוך עולם יהודי-אפריקאי עתיק וחי. מתוך מסורת. מתוך אמונה. מתוך מבנה קהילתי. מתוך נשים וגברים שנשאו חיים שלמים עוד לפני שהסיפור שלהם פגש את מדינת ישראל.

כאשר מספרים את הסיפור המלא, משתנה גם המבט של הדור הבא.

הילדים שלנו אינם יורשים רק סיפור של קושי. הם יורשים גם סיפור של חוסן, עומק והמשכיות. הם אינם צריכים להמציא את עצמם מחדש. הם יכולים להתחבר מחדש למקורות העוצמה שכבר קיימים בתוכם.

להחזיר את הפרק החסר

״אבן מצולקת״ הוא המקום שבו הסיפור הפרטי של נגסטי פוגש את הסיפור הקולקטיבי שלנו.

זהו ניסיון להחזיר את המבט אל החיים שהיו שם קודם. לא כנוסטלגיה לעבר, אלא כצידה לדרך לעתיד.

לפני שהייתה עלייה, היו חיים.
לפני שהיה מסע, היו שורשים.
לפני שהסיפור הגיע לישראל, הוא כבר נשא בתוכו קול עמוק, עתיק וחי.

הגיעה השעה שהישראליות תלמד להקשיב לקול הזה – לא כסיפור של ״אחרים״, אלא כחלק בלתי נפרד מן הפסיפס של כולנו.

להכיר את העולם שמאחורי ״אבן מצולקת״

המאמר הזה הוא חלק מעולם התוכן של ״אבן מצולקת״, רומן על נשות ביתא ישראל באתיופיה, על החיים שלפני המסע, ועל העוצמה שנספגת בזיכרון.

הפוסט לא הגענו מריק – הפרק החסר בסיפור הישראלי הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

הוא לא הגיע לשם כי ישבנו ל״שיחות נפש״ יזומות, אלא כי הייתי שם, בפריפריה של חייה. ספגתי את עולמה דרך ״שמיעה אגבית״, מהשיחות שלה עם חברותיה, מהוויכוחים ומהצחוק סביב טקס הבּוּנָה. הסיפור שלה לא עבר אליי במילים מכוונות; הוא פשוט נספג בזיכרון.

החיים בשולי המעגל

דמיינו את טקס הבּוּנָה באתיופיה: הריח של פולי הקפה הקלויים, האישה שמוזגת את הזרם הדק לכוסות הקטנות, והמעגל האנושי שנוצר סביבה. באתיופיה, המרחבים היו פתוחים. לא היו קירות עבים או דלתות שנסגרות. כילדים, היינו תמיד שם – משחקים בפינה, עוזרים במשהו קטן, או סתם שוהים בפריפריה.

לא היינו המרכז של הטקס, אף אחד לא ניסה 'להנגיש' לנו את השיחה או להעסיק אותנו. דווקא מהמקום הזה, בשולי המעגל, יכולנו לספוג את הדברים כפי שהם באמת: את הניואנסים, את הערכים, את מה שמצחיק או מפחיד את הגדולים. המפה הרגשית של הקהילה עברה אלינו פשוט כי הורשנו להיות נוכחים במרחב, לשמוע ולהטמיע. זהו ידע בלתי מילולי, זיכרון שנטמע בגוף בלי שהתכוונו בכלל ללמוד אותו.

המחיר הסמוי של הקירות

בישראל, פיזיקת הבית השתנתה. עברנו למרחבים מחולקים: קירות, מסדרונות, חדרים ודלתות. הדירה המודרנית מעניקה לנו משהו יקר ערך – פרטיות ושקט – אבל לצד ההישג הזה, חשוב להכיר במחיר שנגבה מאיתנו בתמורה: איבדנו את היכולת להעביר זהות ב״אוסמוזה״.

ברגע שהמרחב נחצה, ״צינור ההזנה״ הסמוי נקטע. הזיכרון המשפחתי, שפעם עבר ב״זרימה קולית״ רציפה, הופך למשהו מתווך, מלאכותי ומאולץ. אנחנו מוצאים את עצמנו ״קוראים״ לילד כדי לספר לו סיפור, ״מושיבים״ אותו לשמוע מורשת, או מקווים שמערכת החינוך תעשה את העבודה עבורנו. אבל האם ״שיעור״ על מסורת יכול באמת להחליף את מה שפעם פשוט נספג בזיכרון בזמן שהחיים קרו? התוצאה היא שזכינו בפרטיות, אך קיבלנו זיכרון מקוטע – שיעורי מורשת במקום מורשת פועמת.

לחפש את המנגנון המשלים

השאלה היא לא אם עלינו להרוס את הקירות ולחזור לגור בחצר פתוחה, אלא איך אנחנו מייצרים מנגנון משלים בתוך המציאות הקיימת. אם הפיזיקה של הבית כבר לא מאפשרת לסיפור ״להישפך״ בין החדרים, אנחנו צריכים לייצר באופן מודע הזדמנויות לשהייה משותפת – לא כזו שבה הילד הוא המרכז ומפעילים אותו, אלא כזו שבה הוא פשוט נוכח בפריפריה בזמן שהחיים של המבוגרים קורים.

להשאיר ״דלת אקוסטית פתוחה״ זה לא עניין טכני, אלא החלטה לאפשר לחיים שלנו ״לזלוג״ אליהם. זה אומר לאפשר להם לשמוע אותנו מנהלים שיחה עמוקה עם חברה, מתווכחים על ערכים, צוחקים על זיכרונות או פשוט מתנהלים בתוך התרבות שלנו, בלי לנסות ״להנגיש״ להם אותה.

אנחנו צריכים למצוא את הדרך להחזיר את המעגליות הזו לתוך הדירה המודרנית. אולי זה לא יקרה בכל יום, אבל זה חייב לקרות מספיק כדי שהם לא יצטרכו ״ללמוד״ את מי שהם מהספרים, אלא פשוט ינשמו את זה מהאוויר, ממש כפי שאני נשמתי את סיפורה של אימי מבלי שהיא תספר לי אותו ולו פעם אחת באופן רשמי.

האם הגיע הזמן לבחון את הבית שלנו לא רק לפי הנוחות והעיצוב, אלא לפי היכולת שלו להיות תיבת תהודה לסיפור שאנחנו רוצים להעביר הלאה?

הפוסט לספוג זהות: האם הקירות מפרידים בינינו לבין הסיפור שלנו? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

הסיפור שלא סופר

במשך שנים, הנרטיב של יהדות אתיופיה בישראל התמקד כמעט אך ורק ב״מסע״ – בתלאות הדרך, בקושי ובגבורה של העלייה. אבל בתוך הסיפור הזה נשמטה ״החוליה החסרה״ : החיים העשירים, המסורות המפוארות והחוסן הנשי האדיר שהתקיימו בכפרים דורות לפני היציאה לירושלים.

הרומן ״אבן מצולקת״ חושף את הפרק הזה. דרך דמותה של נגסטי, הספר מפיח חיים במערכת ערכים שורשית שלא נזקקה למצלמות אבטחה כדי לייצר משמעת, אלא נשענה על עמוד שדרה מוסרי שנבנה במשך אלפי שנים.

שורשים כ״חיסון חברתי״ 

חשיפת הפרק הזה בנרטיב היהודי אינה רק מעשה ספרותי יפה –  היא מענה אקטואלי דחוף. למה? כי אלימות ותוקפנות הן לעיתים קרובות תופעות לוואי של אובדן דרך וזהות. כשבני ובנות נוער לא יודעים על כתפי מי הם עומדים, כשהם חשים תלושים מהסיפור של הוריהם ומשפחתם, הם חשופים יותר לרוחות של בלבול, זעם ואובדן שליטה.

אני מאמינה ב״חיסון חברתי״: נוער שמחובר לסיפור המשפחתי שלו, שמכיר את העוצמה של הדורות שקדמו לו, הוא נוער עם עמוד שדרה ערכי ואישי חזק יותר. כשיש לך שורשים עמוקים, הרבה יותר קשה לטלטל אותך. כשנערה או נער יודעים שהם חלק משרשרת דורות ששרדה קשיים בלתי נתפסים בזכות חוסן, איפוק וערכים, הדרמה של הרגע מקבלת פרופורציה אחרת. תחושת השייכות והגאווה בסיפור המשפחתי מעניקה להם עוגן פנימי – כזה שמייתר את הצורך להוכיח כוחניות או להיגרר לאלימות כדי להרגיש ״מישהו״.

הרומן ״אבן מצולקת״ מזכיר לנו שגם בתוך השבר הכי גדול, החוסן נמצא בסיפורים שטרם סיפרנו. זה הזמן להחזיר לבני ובנות הנוער שלנו את החוליה החסרה בזהות שלהם, ולהפוך את העבר למצפן של העתיד.

זה לא רק הסיפור שלהם – זה הסיפור של כולנו

היוזמה הזו, שנולדה מתוך ״אבן מצולקת״, קוראת לכל אדם – מכל קהילה ומכל עדה – לחזור הביתה. להתחקות אחר השורשים, לשאול את השאלות הקשות, למצוא את ה״נגסטי״  הפרטית שלו.

בעולם שבו הכל זמני, מהיר ואלים, השורשים הם העוגן היחיד שיכול להחזיר לנו את השפיות. זה הזמן להבין שהמאבק באלימות לא מתחיל רק ברחוב – הוא מתחיל סביב שולחן האוכל, בסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו על מי שהיינו, ועל מי שאנחנו יכולים להיות.

הפוסט החוליה החסרה: האם השורשים שלנו הם ה״חיסון״ לאלימות הנוער? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.