יש סיפורים שההיסטוריה מתחילה לספר רק מהרגע שבו הם הופכים לדרמה: רגע היציאה, רגע הסכנה, רגע החצייה.

כך קרה לא פעם גם עם סיפורה של קהילת ביתא ישראל. במשך עשורים, הנרטיב הישראלי צמצם אותנו לתוך ״סיפור המסע״: תלאות סודאן, גבורת הצעידה, הכאב, האובדן והגעגוע המיוסר.

אבל לפני שהיה מסע – היו חיים.

היו כפרים. היו בתים. הייתה אמונה. הייתה מערכת ערכים חיה ומושרשת. היו מסורות, תפילות, משפחות, נשים, ילדים, זקנים וקהילה שלמה שנשאה עולם יהודי-אפריקאי עמוק ועתיק.

בעיניי, הסיפור שלפני העלייה אינו פרולוג שולי. הוא הלב שממנו הכול יצא.

הגיע הזמן להפסיק לספר אותנו רק דרך ה״אין״ והמחסור של הקליטה, ולהתחיל לספר אותנו גם דרך ה״יש״ העצום שהבאנו איתנו.

אוסמוזה של זהות: הכפר כמרחב של עוצמה

החיים בכפרים היהודיים באתיופיה לא היו רק תפאורה. הם היו המרחב שבו נוצרה הזהות שלנו.

שם, הזהות לא נמסרה בהרצאות או בשיעורי מורשת. היא עברה באוסמוזה.

כילדים, חיינו בפריפריה של עולם המבוגרים. לא היינו המרכז, אבל נשמנו את המקצב של הבית: את ריח הבּוּנָה, את צלילי התפילה, את הכבוד לזקנים, את האחריות הקהילתית ואת תחושת השייכות שנבנתה לא ממילים גדולות, אלא מחיים שלמים.

ילד שגדל בתוך העולם הזה לא היה צריך ללמוד מי הוא. הוא היה חלק מרציפות חיה.

זהו ידע בלתי מילולי שנחרט בגוף. זיכרון שנטמע בנו עוד לפני שקיבל מילים.

הנשים: עמוד השדרה השקט

אחד החלקים החסרים ביותר בסיפור שלפני העלייה הוא קולן של הנשים.

הן לא תמיד עמדו במרכז הבמה הרשמית, אבל הן היו עמוד השדרה שהחזיק את הכול.

נשים שנשאו בית.
נשים שנשאו ילדים.
נשים שנשאו שתיקה.
נשים שנשאו אמונה שורשית שהחזיקה משפחות שלמות גם בתנאים בלתי אפשריים.

המנהיגות שלהן לא תמיד תועדה במסמכים, אבל היא הייתה אחת מצורות המנהיגות העמוקות ביותר: המנהיגות של היומיום. היכולת להחזיק בית, זיכרון, אמונה וקהילה – גם כשהדרך נסדקת.

מתוך הרצון לתת קול לעולם הנשי, השורשי והבין-דורי הזה, נולד ספרי ״אבן מצולקת״.

רציתי להחזיר לנשים הללו את המקום שלהן בסיפור – לא כדמויות רקע, אלא ככוח המניע של הקהילה.

הגעגוע כמצפן, לא כחולשה

הגעגוע לירושלים לא היה רגש נוסטלגי מעכב. הוא היה כוח מארגן.

הוא העניק לקהילה כיוון. הוא שמר על תחושת שייכות גם כשירושלים הייתה רחוקה מן העין.

המסע לישראל לא התחיל ברגע היציאה מן הכפר. הוא התחיל הרבה קודם – בכל תפילה, בכל חג, בכל סיפור, בכל מבט שנישא אל האופק.

הכיסופים הללו היו עמוד שדרה של דורות. הם החזיקו אותנו זקופים גם כשהדרך נסדקה.

למה התיקון הזה הכרחי היום

כאשר הסיפור מתחיל רק ב״פצע״ של העלייה והקליטה, הקהילה נתפסת בעיקר דרך כאב, מחסור ומצוקה. אלה חלקים אמיתיים מן הסיפור, אבל הם אינם הסיפור כולו.

התיקון שאני מבקשת להציע מחזיר לנו את העומק:

לא הגענו מריק.
לא הגענו מחוסר תרבות.
לא הגענו רק מתוך מצוקה.

הגענו מתוך עולם יהודי-אפריקאי עתיק וחי. מתוך מסורת. מתוך אמונה. מתוך מבנה קהילתי. מתוך נשים וגברים שנשאו חיים שלמים עוד לפני שהסיפור שלהם פגש את מדינת ישראל.

כאשר מספרים את הסיפור המלא, משתנה גם המבט של הדור הבא.

הילדים שלנו אינם יורשים רק סיפור של קושי. הם יורשים גם סיפור של חוסן, עומק והמשכיות. הם אינם צריכים להמציא את עצמם מחדש. הם יכולים להתחבר מחדש למקורות העוצמה שכבר קיימים בתוכם.

להחזיר את הפרק החסר

״אבן מצולקת״ הוא המקום שבו הסיפור הפרטי של נגסטי פוגש את הסיפור הקולקטיבי שלנו.

זהו ניסיון להחזיר את המבט אל החיים שהיו שם קודם. לא כנוסטלגיה לעבר, אלא כצידה לדרך לעתיד.

לפני שהייתה עלייה, היו חיים.
לפני שהיה מסע, היו שורשים.
לפני שהסיפור הגיע לישראל, הוא כבר נשא בתוכו קול עמוק, עתיק וחי.

הגיעה השעה שהישראליות תלמד להקשיב לקול הזה – לא כסיפור של ״אחרים״, אלא כחלק בלתי נפרד מן הפסיפס של כולנו.

להכיר את העולם שמאחורי ״אבן מצולקת״

המאמר הזה הוא חלק מעולם התוכן של ״אבן מצולקת״, רומן על נשות ביתא ישראל באתיופיה, על החיים שלפני המסע, ועל העוצמה שנספגת בזיכרון.

הפוסט לא הגענו מריק – הפרק החסר בסיפור הישראלי הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

יש סיפורים שאדם נושא בתוכו שנים, מבלי לדעת אם יבוא היום שבו יוכל לומר אותם בקול. הם אינם נעלמים. הם מחכים. הם משנים צורה בשתיקות שנשארות תלויות בחדר, או במשפטים שאמא אומרת כבדרך אגב.

הספר ״אבן מצולקת״ נולד מתוך הבטחה עמוקה לאמי; הבטחה שלא נחתמה במילים גדולות, אלא חיה בינינו שנים כמו דופק שאין צורך להסביר אותו. אמי רצתה שסיפור חייה יסופר – שהדרך, האמונה והעוצמה שבה החזיקה חיים שלמים לא יישארו רק בזיכרון המשפחתי.

כשהסיפור שנצרב בזיכרון והופך לקול

במשך שנים לא העזתי לגשת אל הסיפור הזה.

לא מפני שלא רציתי, אלא מפני שרציתי יותר מדי. הסיפור היה קרוב מדי, יקר מדי, גדול מדי. חששתי שלא אצליח לשאת את מלוא המורכבות שלו; שלא אדע לכתוב את הכאב בלי להקטין את העוצמה, או לגעת באישה שמאחורי הסיפור, באמי, בלי לאבד את השקט והחוכמה המיוחדים שהיו בה.

יש סיפורים שמפחיד אותנו לכתוב דווקא משום שהם חיים בתוכנו. הם נמצאים בשפה, בזיכרונות, במבט, ובדברים שלא תמיד נאמרו במפורש.

לפני הכתיבה הייתה הקשבה

הכתיבה שלי לא התחילה מול הדף. היא התחילה הרבה קודם – באותן שנים שבהן שהיתי בפריפריה של עולם המבוגרים, סופגת את הסיפורים מן האוויר סביב טקס הבּוּנָה.

הסיפור של אמי כבר היה צרוב בתוכי. נשמתי אותו כל חיי, מבלי לדעת שאני אוספת חומרים ליצירה.

בשלב מסוים הבנתי שהסיפור הזה אינו רק שלי, ואינו רק של אמי.

הסיפור שלא סופר במלואו

דרך המפגש שלי עם קהלים בארץ ובעולם, גיליתי עד כמה סיפורה של קהילת ביתא ישראל עדיין אינו מוכר במלוא עומקו. רבים הכירו את סיפור העלייה והמסע, אבל הרבה פחות את החיים שהיו שם לפני: את הבית, את המסורת, את האמונה, ואת הנשים שהחזיקו עולם יהודי־אפריקאי עמוק ושורשי.

שם הבנתי שהשתיקה כבר אינה יכולה לשאת את מה שהופקד בה.

כשהפחד הפסיק לנהל אותי

הפחד לא נעלם. הוא רק הפסיק לנהל אותי.

הבנתי שסיפורים כאלה לעולם אינם נכתבים מתוך ביטחון מלא. הם נכתבים מתוך אחריות ואהבה. כך נולד ״אבן מצולקת״: מתוך רצון לתת קול לעוצמה נשית ובין-דורית. סיפור פרטי שנושא בתוכו הד רחב של זהות ושייכות.

עבורי, הכתיבה היא מעשה של החזרה:

החזרת קול למי שלא תמיד נשמעו.
החזרת עומק לסיפור שלעיתים סופר רק מבחוץ.
והחזרת מקום לנשים שנשאו חיים שלמים מבלי לבקש הכרה.

זהו ניסיון לקיים את ההבטחה לאמי – לא להפוך אותה לדמות שטוחה של גבורה, אלא לאפשר לה להיות אישה שלמה: עם סדקים וכוח, עם אמונה וקול.

לא כמשא. כקול.

יש רגע שבו סיפור שהיה גדול מדי מתחיל לקבל צורה. לא מפני שהוא קטן יותר, אלא מפני שהאדם שנושא אותו מוכן סוף-סוף להתקרב אליו.

״אבן מצולקת״ הוא הרגע הזה עבורי.
הרגע שבו הבנתי שהסיפור שנספג בי בילדות מבקש לצאת אל העולם.

לא כמשא.
כקול.

הפוסט ההבטחה לאמי שהפכה לספר הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

נגסטי לא נולדה ביום שבו התיישבתי לכתוב. היא לא הייתה תוצאה של תכנון עלילתי, תרגיל ספרותי או החלטה טכנית של סופרת שמחפשת גיבורה. במובן העמוק ביותר, היא הייתה שם הרבה לפני שהיו לי פרקים, עלילה או שם לספר.

היא חיה בשיחות שספגתי בילדותי, בסיפורי אמי שנספגו בי כמעט בלי שידעתי, בשתיקות שבין משפט למשפט, ובמבטן של נשים שידעו לשאת עולם שלם על כתפיהן מבלי להפוך את הכאב לכותרת.

תמיד ידעתי שאם אכתוב את הספר הראשון שלי, היא תהיה במרכזו. לא כדמות שנועדה ״לייצג״ קהילה, ולא כסמל שטוח של אישה חזקה, אלא כאישה אחת, פרטית, מורכבת, פגיעה, עיקשת ומלאה, שדרכה הסיפור חייב להיאמר.

נגסטי נולדה מתוך אמי, אך היא אינה העתק שלה. היא נושאת משהו מרוחה, מאצילותה, מכאביה ומדרך ההתמודדות שלה עם החיים. ובה בעת, היא נולדה גם מנשים נוספות בקהילה; מנשים שראיתי, מנשים ששמעתי עליהן, ומנשים שלא זכו שמישהו יכתוב את שמן.

במובן הזה, נגסטי היא גם אישה אחת וגם אישה קולקטיבית. דמות ספרותית, אבל כזו שרבות יוכלו לזהות בה משהו מעצמן, מאמותיהן, מסבתותיהן, או מן הנשים שהחזיקו משפחות שלמות מבלי שקראו לזה מנהיגות.

מלכות ללא כתר

הבחירה בשם נגסטי, שמשמעותו הוא מלכתי, אינו מקרי. זהו שמה המקורי של אמי, ולכן הבחירה בו הייתה מעשה של נאמנות אישית. אבל נגסטי של הספר אינה מלכה במובן החיצוני. אין לה כתר, אין לה ארמון, ואין לה עולם שממהר להכיר במעמדה.

המלכות שלה היא אחרת. זו אצילות פנימית. הדרך שבה אישה נושאת את שבריה מבלי לאבד את עמוד השדרה. הדרך שבה היא ממשיכה ללכת גם כשהחיים מאלצים אותה להיפרד, לאבד, לשתוק, להאמין, לכעוס, להתגעגע ולבחור שוב.

היה לי חשוב שנגסטי לא תהיה רק ״חזקה״. המילה הזו, כשהיא עומדת לבדה, עלולה להפוך נשים לדמויות שאין להן רשות להישבר. נגסטי היא חזקה, אבל היא גם חלשה. היא מאמינה, אבל גם כואבת. היא עיקשת, אבל גם פגיעה. היא נושאת בתוכה אמהות, חוכמת חיים, כעס עצור וגעגוע עמוק לבנות שאיבדה.

זו אישה שהתמודדה עם אובדנים קשים בגיל צעיר מאוד, עם כאב שיכול היה למוטט את עולמה, ובכל זאת המשיכה. לא משום שלא נשברה, אלא משום שגם אחרי השבר נשאר בה משהו חי. משהו שסירב להיעלם.

אישה אחת שנושאת שאלות של נשים רבות

גיבורת הסיפור, נגסטי, נטועה עמוק בעולם של ביתא ישראל: בכפרים היהודיים באתיופיה, בחיים שלפני העלייה, באמונה, במערכות היחסים, בעוצמה הנשית, בכאב, בצלקות ובשתיקות. אבל מהרגע הראשון רציתי שהקוראים יפגשו בה כאישה שלמה: אישה עם גוף, זיכרון, רצון, אובדן, אמונה, כעס, געגוע וקול שמבקש להישמע.

רציתי שיראו בה אישה שנושאת את השאלה מה קורה כאשר גורל ובחירה מתנגשים. אישה שחיה בתוך המתח בין אמונה לכאב. אישה שלומדת מהו קול בתוך עולם שמלמד אותה לשתוק. אישה שנעה בין תכתיבי החברה לבין האמת הפנימית שלה.

השאלות של נגסטי צומחות מתוך מקום מסוים מאוד, אבל הן אינן נשארות רק בו. הן שאלות של נשים רבות: איך ממשיכים אחרי אובדן? איך נשארים נאמנים לעצמנו בתוך בית, משפחה, קהילה ומסורת? איפה עובר הגבול בין קבלה לבין ויתור עצמי? ואיך אישה מוצאת את קולה כשהיא למדה במשך שנים להגן על עצמה דווקא באמצעות שתיקה?

המעבר שבו היא התחילה לנשום

יש רגעים בכתיבה שבהם דמות מפסיקה להיות רעיון ומתחילה לנשום. עבורי, אחד הרגעים האלה היה סביב המעבר של נגסטי מבית ילדותה אל חייה החדשים לאחר נישואיה.

זה רגע של סף. רגע שבו אישה צעירה נפרדת מן העולם המוכר לה ונכנסת אל בית אחר, משפחה אחרת, כללים אחרים, מבטים אחרים. היא אינה משאירה מאחור רק מקום גיאוגרפי. היא משאירה גרסה של עצמה.

רציתי להבין מה קורה לאישה מבפנים ברגע כזה. מה קורה לגוף שלה, לשתיקה שלה, לאופן שבו היא מבינה פתאום שחייה אינם שייכים רק לה. מה קורה כשהיא צריכה ללמוד מחדש את מקומה בעולם, לא דרך מילים גדולות, אלא דרך מבטים, תפקידים, ציפיות וגבולות לא כתובים.

שם נגסטי החלה להתבהר לי. לא כגיבורה שנעה בתוך עלילה, אלא כאישה שעוברת סף. וכל אישה שעברה סף בחייה – חתונה, לידה, אובדן, הגירה, פרידה, שינוי או התחלה חדשה – יודעת שסף אינו רק מעבר ממקום למקום. הוא רגע שבו את נדרשת להבין מי את תהיי בצד השני.

בין שתיקה לקול

אחד הקונפליקטים העמוקים של נגסטי הוא המתח בין שתיקה לקול. לא שתיקה פשוטה, ולא קול פשוט.

בעולם שלה, שתיקה יכולה להיות כלי הישרדות. דרך לשמור על כבוד. דרך לא להחריף כאב. דרך להגן על משהו שביר. אבל אותה שתיקה יכולה גם לכלוא. היא יכולה להרחיק אישה מעצמה, להפוך את הכאב לדבר שאין לו שפה, ולגרום לה לחיות חיים שלמים כשהאמת שלה נשארת בפנים.

נגסטי נעה גם בין גורל לבחירה. יש דברים שנכפים עליה מכוח הזמן, החברה, המשפחה והנסיבות. אבל בתוך כל אלה יש לה רגעים של בחירה. לעיתים קטנים מאוד, כמעט בלתי נראים. ובכל זאת, אלה הרגעים שבהם אישה מתחילה להחזיר לעצמה בעלות על חייה.

היא נעה גם בין אמונה לכאב. בעיניי, זה אחד המקומות האנושיים ביותר בדמותה. אמונה אינה מוחקת כאב. לפעמים היא חיה לצידו. לפעמים היא נאבקת בו. לפעמים היא נשענת עליו. נגסטי אינה מאמינה מפני שהחיים היו קלים אליה. היא מאמינה בתוך חיים שלא פעם העמידו אותה מול תהומות.

למה היה חשוב לי לכתוב אותה עכשיו?

הרבה פעמים סיפורה של קהילת ביתא ישראל סופר דרך הדרמה של המסע לישראל: הדרך, סודאן, הסכנה, הכיסופים, הגבורה. זהו סיפור חשוב ומכונן, אבל הוא אינו כל הסיפור.

לפני המסע היו חיים.

היו כפרים יהודיים באתיופיה. היו בתים. היו נשים. היו מערכות יחסים, אהבות, קנאה, חוכמה, כאב, לידות, אובדנים, אמונה, שתיקות וחוסן קהילתי עמוק. היו נשים שנשאו חיים שלמים מבלי לבקש הכרה, מבלי שיכתבו עליהן, ומבלי שמישהו יעמיד אותן במרכז הבמה.

נגסטי היא המפתח שלי לדלת הזו. דרכה יכולתי להיכנס אל העולם שלפני העלייה לא כהסבר היסטורי, אלא כחיים ממש. דרך עיניה, גופה, כאביה, בחירותיה והאופן שבו היא ממשיכה ללכת, אפשר לראות עולם שלם שנשאר זמן רב מדי בשולי הסיפור.

כשאני כותבת אותה, אני לא רק כותבת רומן. אני מקיימת הבטחה: להחזיר עומק לסיפור שסופר פעמים רבות מדי מבחוץ. להעניק מקום לנשים שלא תמיד נשמעו, אבל בלעדיהן שום סיפור לא היה מחזיק מעמד.

הדמות שסירבה להישאר שקופה

גיבורת הסיפור, נגסטי, סירבה להישאר שקופה. לא במובן שהיא צועקת כדי שיראו אותה, אלא במובן עמוק יותר: עצם קיומה כדמות מלאה, מורכבת ובעלת עולם פנימי הוא סירוב להישאר בשוליים.

היא אינה רק אם. אינה רק רעיה. אינה רק בת קהילה. אינה רק אישה שעברה כאב. היא אישה עם זיכרון, רצון, אמונה, כעס, געגוע, אצילות ופצע. אישה שאינה ניתנת לצמצום לתפקיד אחד או לסיפור אחד.

וזה, בעיניי, כוחו של הספרותי. הוא יכול לקחת דמות שנראתה לכאורה ״שולית״ בתוך סיפור גדול, ולהראות שהיא עצמה עולם שלם. הוא יכול להחזיר פנים, גוף וקול לנשים שההיסטוריה לא תמיד ידעה איך לראות.

נגסטי מזכירה לכל אחת מאיתנו לשאול: מה בתוכי גדול יותר מן הסיפור שסיפרו עליי? איזה קול מחכה לפרוץ מתוך השתיקה המוגנת שאימצתי לעצמי? ואילו נשים במשפחתי נשאו עולם שלם מבלי שאדע לשאול אותן בזמן?

מה נגסטי מבקשת להזכיר לנו

בסופו של דבר, נגסטי נולדה מן הזיכרון שלי, אבל היא אינה נשארת רק שם. היא דמות ספרותית, אך היא נולדה מן האמת העמוקה ביותר שאני מכירה: נשים נושאות עולם.

אני מזמינה את הקוראות לפגוש אותה בין דפי הספר לא רק כדי לקרוא על ״היסטוריה״, אלא כדי לפגוש גם משהו מעצמן. את האישה ששתקה יותר מדי. את זו שאיבדה והמשיכה. את זו שנשאה כאב בלי לקרוא לו בשם. את זו שלמדה להיות חזקה, אבל עדיין מבקשת מקום להיות שלמה.

נגסטי מזכירה לנו שהצלקות שלנו אינן רק סימנים של כאב. הן גם עדות חיה למה ששרד. הן מזכירות לנו את הנשים במשפחה שלנו, את הסיפורים שלא סופרו, ואת הקול שאולי הגיע הזמן להשיב לו את המקום הראוי לו.

כי נגסטי היא דמות אחת. אבל מאחוריה עומדות נשים רבות. נשים שנשאו עולם שלם, גם כשאיש לא ביקש מהן לספר איך עשו זאת.

להכיר את נגסטי מקרוב

המאמר הזה הוא שער לעולם של ״אבן מצולקת״ – רומן על נשים, שורשים, זיכרון והאומץ לקחת מקום.

הפוסט איך נולדה נגסטי? הדמות שסירבה להישאר שקופה הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

הסיפור שלא סופר

במשך שנים, הנרטיב של יהדות אתיופיה בישראל התמקד כמעט אך ורק ב״מסע״ – בתלאות הדרך, בקושי ובגבורה של העלייה. אבל בתוך הסיפור הזה נשמטה ״החוליה החסרה״ : החיים העשירים, המסורות המפוארות והחוסן הנשי האדיר שהתקיימו בכפרים דורות לפני היציאה לירושלים.

הרומן ״אבן מצולקת״ חושף את הפרק הזה. דרך דמותה של נגסטי, הספר מפיח חיים במערכת ערכים שורשית שלא נזקקה למצלמות אבטחה כדי לייצר משמעת, אלא נשענה על עמוד שדרה מוסרי שנבנה במשך אלפי שנים.

שורשים כ״חיסון חברתי״ 

חשיפת הפרק הזה בנרטיב היהודי אינה רק מעשה ספרותי יפה –  היא מענה אקטואלי דחוף. למה? כי אלימות ותוקפנות הן לעיתים קרובות תופעות לוואי של אובדן דרך וזהות. כשבני ובנות נוער לא יודעים על כתפי מי הם עומדים, כשהם חשים תלושים מהסיפור של הוריהם ומשפחתם, הם חשופים יותר לרוחות של בלבול, זעם ואובדן שליטה.

אני מאמינה ב״חיסון חברתי״: נוער שמחובר לסיפור המשפחתי שלו, שמכיר את העוצמה של הדורות שקדמו לו, הוא נוער עם עמוד שדרה ערכי ואישי חזק יותר. כשיש לך שורשים עמוקים, הרבה יותר קשה לטלטל אותך. כשנערה או נער יודעים שהם חלק משרשרת דורות ששרדה קשיים בלתי נתפסים בזכות חוסן, איפוק וערכים, הדרמה של הרגע מקבלת פרופורציה אחרת. תחושת השייכות והגאווה בסיפור המשפחתי מעניקה להם עוגן פנימי – כזה שמייתר את הצורך להוכיח כוחניות או להיגרר לאלימות כדי להרגיש ״מישהו״.

הרומן ״אבן מצולקת״ מזכיר לנו שגם בתוך השבר הכי גדול, החוסן נמצא בסיפורים שטרם סיפרנו. זה הזמן להחזיר לבני ובנות הנוער שלנו את החוליה החסרה בזהות שלהם, ולהפוך את העבר למצפן של העתיד.

זה לא רק הסיפור שלהם – זה הסיפור של כולנו

היוזמה הזו, שנולדה מתוך ״אבן מצולקת״, קוראת לכל אדם – מכל קהילה ומכל עדה – לחזור הביתה. להתחקות אחר השורשים, לשאול את השאלות הקשות, למצוא את ה״נגסטי״  הפרטית שלו.

בעולם שבו הכל זמני, מהיר ואלים, השורשים הם העוגן היחיד שיכול להחזיר לנו את השפיות. זה הזמן להבין שהמאבק באלימות לא מתחיל רק ברחוב – הוא מתחיל סביב שולחן האוכל, בסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו על מי שהיינו, ועל מי שאנחנו יכולים להיות.

הפוסט החוליה החסרה: האם השורשים שלנו הם ה״חיסון״ לאלימות הנוער? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.