הוא לא הגיע לשם כי ישבנו ל״שיחות נפש״ יזומות, אלא כי הייתי שם, בפריפריה של חייה. ספגתי את עולמה דרך ״שמיעה אגבית״, מהשיחות שלה עם חברותיה, מהוויכוחים ומהצחוק סביב טקס הבּוּנָה. הסיפור שלה לא עבר אליי במילים מכוונות; הוא פשוט נספג בזיכרון.

החיים בשולי המעגל

דמיינו את טקס הבּוּנָה באתיופיה: הריח של פולי הקפה הקלויים, האישה שמוזגת את הזרם הדק לכוסות הקטנות, והמעגל האנושי שנוצר סביבה. באתיופיה, המרחבים היו פתוחים. לא היו קירות עבים או דלתות שנסגרות. כילדים, היינו תמיד שם – משחקים בפינה, עוזרים במשהו קטן, או סתם שוהים בפריפריה.

לא היינו המרכז של הטקס, אף אחד לא ניסה 'להנגיש' לנו את השיחה או להעסיק אותנו. דווקא מהמקום הזה, בשולי המעגל, יכולנו לספוג את הדברים כפי שהם באמת: את הניואנסים, את הערכים, את מה שמצחיק או מפחיד את הגדולים. המפה הרגשית של הקהילה עברה אלינו פשוט כי הורשנו להיות נוכחים במרחב, לשמוע ולהטמיע. זהו ידע בלתי מילולי, זיכרון שנטמע בגוף בלי שהתכוונו בכלל ללמוד אותו.

המחיר הסמוי של הקירות

בישראל, פיזיקת הבית השתנתה. עברנו למרחבים מחולקים: קירות, מסדרונות, חדרים ודלתות. הדירה המודרנית מעניקה לנו משהו יקר ערך – פרטיות ושקט – אבל לצד ההישג הזה, חשוב להכיר במחיר שנגבה מאיתנו בתמורה: איבדנו את היכולת להעביר זהות ב״אוסמוזה״.

ברגע שהמרחב נחצה, ״צינור ההזנה״ הסמוי נקטע. הזיכרון המשפחתי, שפעם עבר ב״זרימה קולית״ רציפה, הופך למשהו מתווך, מלאכותי ומאולץ. אנחנו מוצאים את עצמנו ״קוראים״ לילד כדי לספר לו סיפור, ״מושיבים״ אותו לשמוע מורשת, או מקווים שמערכת החינוך תעשה את העבודה עבורנו. אבל האם ״שיעור״ על מסורת יכול באמת להחליף את מה שפעם פשוט נספג בזיכרון בזמן שהחיים קרו? התוצאה היא שזכינו בפרטיות, אך קיבלנו זיכרון מקוטע – שיעורי מורשת במקום מורשת פועמת.

לחפש את המנגנון המשלים

השאלה היא לא אם עלינו להרוס את הקירות ולחזור לגור בחצר פתוחה, אלא איך אנחנו מייצרים מנגנון משלים בתוך המציאות הקיימת. אם הפיזיקה של הבית כבר לא מאפשרת לסיפור ״להישפך״ בין החדרים, אנחנו צריכים לייצר באופן מודע הזדמנויות לשהייה משותפת – לא כזו שבה הילד הוא המרכז ומפעילים אותו, אלא כזו שבה הוא פשוט נוכח בפריפריה בזמן שהחיים של המבוגרים קורים.

להשאיר ״דלת אקוסטית פתוחה״ זה לא עניין טכני, אלא החלטה לאפשר לחיים שלנו ״לזלוג״ אליהם. זה אומר לאפשר להם לשמוע אותנו מנהלים שיחה עמוקה עם חברה, מתווכחים על ערכים, צוחקים על זיכרונות או פשוט מתנהלים בתוך התרבות שלנו, בלי לנסות ״להנגיש״ להם אותה.

אנחנו צריכים למצוא את הדרך להחזיר את המעגליות הזו לתוך הדירה המודרנית. אולי זה לא יקרה בכל יום, אבל זה חייב לקרות מספיק כדי שהם לא יצטרכו ״ללמוד״ את מי שהם מהספרים, אלא פשוט ינשמו את זה מהאוויר, ממש כפי שאני נשמתי את סיפורה של אימי מבלי שהיא תספר לי אותו ולו פעם אחת באופן רשמי.

האם הגיע הזמן לבחון את הבית שלנו לא רק לפי הנוחות והעיצוב, אלא לפי היכולת שלו להיות תיבת תהודה לסיפור שאנחנו רוצים להעביר הלאה?

הפוסט לספוג זהות: האם הקירות מפרידים בינינו לבין הסיפור שלנו? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

הסיפור שלא סופר

במשך שנים, הנרטיב של יהדות אתיופיה בישראל התמקד כמעט אך ורק ב״מסע״ – בתלאות הדרך, בקושי ובגבורה של העלייה. אבל בתוך הסיפור הזה נשמטה ״החוליה החסרה״ : החיים העשירים, המסורות המפוארות והחוסן הנשי האדיר שהתקיימו בכפרים דורות לפני היציאה לירושלים.

הרומן ״אבן מצולקת״ חושף את הפרק הזה. דרך דמותה של נגסטי, הספר מפיח חיים במערכת ערכים שורשית שלא נזקקה למצלמות אבטחה כדי לייצר משמעת, אלא נשענה על עמוד שדרה מוסרי שנבנה במשך אלפי שנים.

שורשים כ״חיסון חברתי״ 

חשיפת הפרק הזה בנרטיב היהודי אינה רק מעשה ספרותי יפה –  היא מענה אקטואלי דחוף. למה? כי אלימות ותוקפנות הן לעיתים קרובות תופעות לוואי של אובדן דרך וזהות. כשבני ובנות נוער לא יודעים על כתפי מי הם עומדים, כשהם חשים תלושים מהסיפור של הוריהם ומשפחתם, הם חשופים יותר לרוחות של בלבול, זעם ואובדן שליטה.

אני מאמינה ב״חיסון חברתי״: נוער שמחובר לסיפור המשפחתי שלו, שמכיר את העוצמה של הדורות שקדמו לו, הוא נוער עם עמוד שדרה ערכי ואישי חזק יותר. כשיש לך שורשים עמוקים, הרבה יותר קשה לטלטל אותך. כשנערה או נער יודעים שהם חלק משרשרת דורות ששרדה קשיים בלתי נתפסים בזכות חוסן, איפוק וערכים, הדרמה של הרגע מקבלת פרופורציה אחרת. תחושת השייכות והגאווה בסיפור המשפחתי מעניקה להם עוגן פנימי – כזה שמייתר את הצורך להוכיח כוחניות או להיגרר לאלימות כדי להרגיש ״מישהו״.

הרומן ״אבן מצולקת״ מזכיר לנו שגם בתוך השבר הכי גדול, החוסן נמצא בסיפורים שטרם סיפרנו. זה הזמן להחזיר לבני ובנות הנוער שלנו את החוליה החסרה בזהות שלהם, ולהפוך את העבר למצפן של העתיד.

זה לא רק הסיפור שלהם – זה הסיפור של כולנו

היוזמה הזו, שנולדה מתוך ״אבן מצולקת״, קוראת לכל אדם – מכל קהילה ומכל עדה – לחזור הביתה. להתחקות אחר השורשים, לשאול את השאלות הקשות, למצוא את ה״נגסטי״  הפרטית שלו.

בעולם שבו הכל זמני, מהיר ואלים, השורשים הם העוגן היחיד שיכול להחזיר לנו את השפיות. זה הזמן להבין שהמאבק באלימות לא מתחיל רק ברחוב – הוא מתחיל סביב שולחן האוכל, בסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו על מי שהיינו, ועל מי שאנחנו יכולים להיות.

הפוסט החוליה החסרה: האם השורשים שלנו הם ה״חיסון״ לאלימות הנוער? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.

אבל היום, כשאני מביטה על דורות של מהגרים ובני מהגרים, אני מבינה שהאשליה הזו גבתה מחיר כבד. המחיקה לא יצרה ישראלי חדש וחזק, היא יצרה דורות של אנשים עם זהות חצויה, שמרגישים תלושים גם כאן וגם שם.

הגיע הזמן להחליף את הקונספציה: זהות היא לא משחק סכום אפס

הטעות הבסיסית שלנו הייתה המחשבה שזהות היא כלי קיבול סגור – שאם נכניס ״ישראליות״, נצטרך להוציא ״שורשים״. המציאות הפוכה לגמרי. זהות אינטגרטיבית – כזו שיודעת להחזיק בו-זמנית גם את מורשת העבר וגם את אתגרי ההווה – היא הזהות הכי חסינה שיש.

כאן נכנס המושג שאני קוראת לו ״שורשיות נוכחת״. שורשיות היא לא התרפקות נוסטלגית על ״מה שהיה פעם באתיופיה/מרוקו/רוסיה״. היא לא ביקור במוזיאון פעם בשנה. שורשיות נוכחת היא פרקטיקה יומיומית, חיה ובועטת. היא הבחירה המודעת להכניס את השפה, את הטעמים ואת הסיפורים המשפחתיים לתוך המטבח, לתוך הסלון ולתוך השיח עם הילדים שלנו.

למה הזיכרון הוא המנוע של ההצלחה?

אנחנו רגילים למדוד הצלחה במונחים של תארים, תלושי שכר או סטטוס חברתי. אבל יש סוג של הצלחה שאנחנו נוטים להתעלם ממנו: הצלחה שלמה.

הצלחה שלמה היא היכולת של אדם לנוע בעולם כשהוא מרגיש שלם. כשנער או נערה יודעים על כתפי מי הם עומדים, כשהם מכירים את סיפורי הגבורה והעוצמה של סבתא שלהם, הם מפתחים עמוד שדרה שאף משבר חברתי לא יכול לכופף.

הנתונים בשטח לא משקרים: מי שלא מתבייש בשורשיו, מי שמרגיש שהזהות שלו היא נכס ולא נטל – מצליח יותר. הוא מצליח יותר בלימודים, הוא מצליח יותר בקריירה, והוא בעיקר מצליח יותר להיות מאושר. למה? כי הוא לא מבזבז אנרגיה יקרה על הסתרה. הוא פועל מתוך ריבונות פנימית.

ממי אנחנו מבקשים אישור?

בספרי, ״אבן מצולקת״, דמותה של נגסטי חושפת את ״החוליה החסרה״ – את אותם חיים עשירים וערכים שורשיים שהחזיקו קהילה שלמה במשך דורות. נגסטי לא חיכתה שמישהו יאשר לה שהיא ״מספיק טובה״. היא פשוט הייתה.

הגיע הזמן שגם אנחנו נפסיק לחכות לאישור מהממסד, מהחברה או מהמעסיק כדי להנכיח את מי שאנחנו. השורשים שלנו הם לא ״פולקלור״ נחמד לסופי שבוע – הם ה״חיסון החברתי״ שלנו נגד הניכור והאלימות של העידן המודרני.

הצלחה אמיתית לא דורשת מאיתנו לוותר על עצמנו. היא דורשת מאיתנו להעמיק שורש. כי רק מי שמרגיש בבית בתוך הסיפור של משפחתו, יכול להרגיש בבית בכל מקום אליו יבחר ללכת.

הפוסט הצלחה שלמה: למה הדרך קדימה עוברת דווקא דרך הבית? הופיע לראשונה ב-Fentay Maharat-Alamu.